בקרב הציבור בישראל רווחת התחושה כי מערכת הניהוג והניהול הלאומי מצויה בקריסה, וככזו מובילה את המדינה לסף קיומי. את המקור לרעה הזו נהוג לשייך במקומותינו לחוסר מנהיגות ולשיטת בחירות מקולקלת.
אלא שקביעה שכזו "מגבירת יאוש" כשלעצמה, משתבצת כחוליה נוספת בשרשרת אמירות ודימויים שנוצרו לצורכי שליטה פוליטית בטרם העצמאות ומעט אחריה. כאשר להוכחת קבילותם עמד הניצחון ההיסטורי ב1949- ומכפיל "לאחר 2,000 שנות גלות". כך שהאמירות, הדימויים והמיתוסים הפכו ל"ראה וקדש" לאורכם של ששה עשורים. בלי דעת ומעט סקרנות, לעמידותם וקבילותם נוכח המשתנים מאז ועד היום. להלן שתי דוגמאות מני רבות אחרות:
מחירו הבלתי נסבל של המיתוס
רשימת הנהנים מהמיתוס כמו קורבנותיו ארוכה מדי, ראה למשל ולשנינה את "מר ביטחון" יצחק רבין ז"ל - שכידוע כשל בתפקידו כמפקד שדה (להבדיל מתפקודו כקצין מטה) במלחמת העצמאות. אומנם על היותו בן ה-24 המפקד על חזית ירושלים, ראוי היה לכל שבח ובעצם גם לאפס ביקורת. אלא שהצד השני משקף כי על אף היותו אלוף בסיום אותה מלחמה, ומאוחר יותר כראש מה"ד, וחמור מכל אלה בהיותו רמטכ"ל מלחמת "ששת הימים" - העדיף לכסות על המלחמה במקום לחשוף את לקחיה. מה שהביא לכך שהפך בעצמו קורבן להליך הבלתי נסבל שיצר.
למשל, בפרוץ אינתיפאדת 87 (השנייה) נפל קורבן למורשתו שלו, בהוראתו לצה"ל "לשבור להם את הידיים והרגליים". וזאת פועל יוצא מהתעלמות מוחלטת שלו ושל הצבא, מלקחי האינתיפאדה הראשונה (לאחר רצח ילדי משפחת ארויו בסוף 71'). שם נזרקה "שיטת השיטור" המטופשת (חוליות קטנות ובודדות "מזמינות תוקפנות"), והוחלפה "בהתנפלות" המושתת על יוזמה ריכוז מאמץ והפתעה - ובעקבותיה, שקטה רצועת עזה לשנים ארוכות.
ואכן ביציקת מורשת "הפרטש" שסימניה "בסמוך", "יהיה בסדר", "וכל תוכנית הנה בסיס לשינוי (כאסמכתא לאי ביצועה)" הבטיחו "האבות המייסדים" את הישנותם של כשלי המלחמות. צא וראה את "מבצע כרמה" שהתבצע חודשים בודדים לאחר הניצחון המזהיר במלחמת "ששת הימים", שם הובס צה"ל רק משום שהאויב החליט הפעם להילחם במקום לברוח. היה די בזה כדי לאותת על הצורך בהפקת לקחי המבצע האומלל, אלא שאבירי חטיבת השריון המהוללת ונועזי הכומתות האדומות, כולם מוכי "מורשת אי הפקת לקחים" - הפכו לקורבנות ההפתעה מאי מוכנותם, בקרבות הבלימה ברמת הגולן ו"בחווה הסינית". כלומר אבירים אלה מנעו מעצמם ומבעוד זמן את רכש הכשרות המבצעית, כפי שיורשיהם חסרו את אלה במשל"ג הראשונה, ובבולטות יתר במלחמת שלום הגליל השנייה. ועל כך אין כפרה ומחילה, זולת סיקול המיתוס והמורשת הקלוקלת והמזיקה.
תת ניהול מדינה, ללא אחריות אישית ובקרה אורגנית
רעה חולה אחרת המתעוררת (לאחר אסון) משום נזקי קודמתה, מגולמת בשאיפה הלאומית להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ראה את מאות לוחמי המלחמה האחרונה, טרמפיסטים טעוני שאיפה אישית, הורים ששיכלו את בניהם ורבבות אזרחים, שעמדו ודרשו בלהט את הקמתה של ועדה שכזו. למרות שלנגד עיניהם עמדו תוצרי הוועדות, שהוקמו וחקרו בזאת לאחר זאת את המלחמות הקודמות. שכידוע, לא שיפרו ולא כלום, זולת פיזור זמני של אשליות "כי מעתה ואילך יהיה בסדר". מאחר שמדובר בקהל דורשי טוב, ברי כי הללו הכירו באפסות תרומתם של ועדות החקירה, זולת יכולתן להביא להדחת מנהיגים ומפקדים, משום אחריותם האישית לאסון שנחקר.
אלא מאי, מתברר כי השאיפה לחקירה יסודית ולהטלת אחריות אישית בידי גורם מוסמך, מסמנת את לב לבה של המכשלה ההורסת כל חלקה בעשייה הלאומית. וככזו, מצביאה על חסרונה של אחריות האישית בשגרה, וגם הוכחה כי מנגנוני הבקרה והביקורת האורגנים אינם מתפקדים. כלומר, מערכת הניהוג הלאומית החסרה את שני הללו מנועה מתפקוד נאות, משום שאלה מהווים תנאי לתפקוד תקין, ובלעדיהם מובטח הכישלון והקריסה בכל מהלך ופעולה.
ולמרות זאת. דעת הקהל, הפוליטיקאים, ובמיוחד חכמי ועדות החקירה, חסרי דעת והבנה למשתמע מהטלת אחריות אישית נוכח אירוע נקודתי - המותירה את האחריות האישית ותפקוד תקין של מערכות הבקרה מחוץ לעשייה שבשגרה עד לאסון הבא, וחוזר חלילה.
כלומר, האחריות האישית הופכת למושג וירטואלי, המאפשר לשרי הממשלה לפעול ללא יעדים ברורים ומחייבים, במונחי עלות וזמן. כך שבלעדי אלה מדינת ישראל איננה מנוהלת, אלא ככזו המתנהלת מגל אל גל. לא בכדי הפכה הברברת לשפה הרשמית בממסד, בבחינת "אמרתי עשיתי/לא אמרתי לא עשיתי". מאחר שכך, אי עמידה בלוחות זמנים ובתקציב תואם, יוצרת ומייצרת שוליים רחבים של ממון וכסף. ומהיותם מחוץ למסגרת המתוכננת, נוצרים "חורים שחורים" שסגירתם הלא מתוכננת פורצת דרך לשחיתות.
זאת ועוד. הקשקשת האין סופית שאין כל מחויבות לממש אותה הפכה בעצמה למכנה משותף של "אי העשייה" בכל המפלגות, הגורמת לעוות דמותם "כמשרתי ציבור". מה שמרחיק את הבוחרים, עד כדי סיכון המשטר הדמוקרטי.
ואכן דברי הימים בשני העשורים שחלפו, מלמדים כי לשיוך הפוליטי ולכישורי המנהיגים אין משמעות אמיתית, משום חוסר אונותם בתרגום מעשי של הרעיונות והכישורים, ובהתאמה לכלל הקובע: "כי בפעילות המתבצעת בתוואי שגוי - מובטח, כי ככל שהקברניט יהיה חכם נמרץ וחרוץ יותר, כך יגברו נזקיו".
לפיכך חייבת כל אם עבריה לדעת מקור הכשל איננו בשיטת בחירות, או ככזה הנובע מאיכות לקויה של המנהיגות. כל כולו בחסרונה של אחריות אישית ובכשל תפקודי של מנגנוני הביקורת האורגנים. מה שמחייב אותה כשאר אזרחי ישראל, לשאת בתשלומי עתק מיותרים של דמים ודם.