אין תחליף לאסרטיביות

בספרו שירה מתייחס ש"י עגנון, בדרך אגב, לתופעת ההטרדה המינית. בבואו לתאר את תמרה בתו של ד"ר הרבסט גיבור ספרו מציין הסופר: תמרה נערה אמיצה בת חיל ולעולם לא יעיז איש לעשות לה מה שאינו רצוי לה. כבר כשהייתה תמרה ילדה קטנה ונשק לה המורה על פיה על שידעה בעל פה פרק בישעיהו פשטה תמרה את ידה וסטרה לו על פניו לעיני כל הכיתה. אומרים שהיא שעקרה מנהג שנהגו קצת מורים זקנים שהיו מנשקים את תלמידותיהם נשיקת הודיה על כשרונן" [מהדורה שישית ע"מ 281]. פעמים רבות כשאנו קוראים על תופעות של ניצול מיני [מחוץ לתחום המשפחתי וכמובן מחוץ לעבירות המין הכרוכות באלימות] אנו מוצאים עצמנו תמהים מדוע לא התלוננו הקורבנות. מדוע נחשפו העבירות רק לאחר זמן כה רב ומדוע חלק נכר מאלו שנטען כי נפלו קורבן לניצול מיני אינן מתלוננות גם כאשר אחרות הקדימו אותן בתלונה הנוגעת לאותו אדם החשוד כעבריין. כך היה גם בפרשת החוג לסוציולוגיה ואפילו כותבות כאבירמה גולן הביעו תמיהה על השיהוי הרב בתלונות. ההסברים כמובן לא אחרו לבוא. לגישת ד"ר קמיר שהנה משפטנית ואינה, למיטב ידיעתי, פסיכולוגית, אבל קראה בוודאי המון מחקרים בנושא, המערך הנפשי של הדוקטורנטית המנוצלת מינית על-ידי המנחה שלה דומה בעיקרו לזה של אישה מוכה. "הגיע הזמן להבין שמצבן של סטודנטיות לתארים מתקדמים שנופלות לידיהם של מנחים כוחניים ומנצלים עלול להיות מקביל מבחינה מבנית ונפשית לזה של נשים המוכות על-ידי בני זוגן ושל בנות שנוצלו מינית.

בנסיבות כאלה של תלות, חרדה ותחושות של חוסר אונים וחוסר ברירה, אנשים לומדים לקבל את המצב שנכפה עליהם כ"רע הכרחי" ולסגל לעצמם דפוסי השלמה והשרדות, לעיתים תוך תשלום מחירים כבדים מאוד כמו "התאהבות" בתוקפן והתקשרות רגשית אליו (חישבו על התאהבות של נחטפים בחוטפיהם), ו/או הינתקות הנפש מן הגוף (תהליך הישרדות הרסני המוכר היום היטב בהקשר של ילדות הסובלות התעללות מינית בבית)." לעומת זאת ד"ר דפנה כצנלסון בנק מהחוג לבריאות נפש קהילתית בחיפה מגלה הרבה יותר הבנה לשני הצדדים במערכת היחסים. היא מציגה שתי גישות אשר לפי אחת מהן מדובר בעצם בשני קורבנות של עברם ועל-פי הגישה השנייה מדובר בשני שותפים למעשה שאיש מהם אינו מוכן לקחת אחריות למעשיו. "מזווית ראייה פסיכואנליטית בעלי השררה, כמו המתלוננות, הם קורבנות שווים של דחפים ויצרים ואין לראות בהם בבחינת אשמים בכוונת זדון. לעומת זאת מזווית ראייה אקזיסטנציאליסטית, המאמינה ביכולת השליטה בעזרת המודעות וכוח הרצון, שני הצדדים, ללא כל קשר לנסיבות אמורים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם הלכה למעשה. לכן, הויכוח באיזו מידה אדם אחראי על מעשיו לגמרי (גישה אקזיסטנציאליסטית) או מושפע מקונפליקטים בלתי פתורים מעברו (גישה פרוידיאנית) איננה חד-משמעית. לא בקרב ציבור הפסיכולוגים ולא בקרב הציבור הרחב הנע בין האשמות על ניצול מחפיר או פיתוי זדוני. המסקנה המתבקשת היא שבכל מערכת יחסים של מרות שעולה על גדותיה מבחינה רגשית, מומלץ לשני הצדדים במקום להיסחף למחוזות מסוכנים להיעזר באנשי מקצוע." האם הדוקטורנטית היא אישה מוכה, קורבן חסר אונים שניתן להצדיק כל מחדל בהתנהגותו? אולי יש לראות בה קורבן של דחפיה, יצריה והקונפליקטים הבלתי פתורים שלה? האם היא קורבן לנסיבות חיצוניות הסובל מחרדות קשות וחוסר אונים אשר בכוחם אפילו לגרום להתאהבות מדומה? ואולי עלינו לראות בה אדם בוגר אשר למרות כל הקשיים עליו לקבל אחריות לחייו ולגורלו? מבחינה פסיכולוגית אשמח לקבל הסבר מוסמך בצירוף מחקרים הוכחות ואסמכתאות. אם אין הסבר כולל, כפי שנדמה לי, ובעצם בכל מערכת יחסים, כמו גם מערכת יחסים הנוצרת מעמדת תלות, השפעת הנסיבות המיוחדות והמרכיב הנפשי האינדיווידואלי לכל אדם הם הגורמים החשובים - כדאי לדעת גם עובדה זו. מכל מקום יחסנו לנשים הכובשות את עדותן ותלונתן אינו צריך להיגזר אך ורק מהבנה למצבן הנפשי המיוחד כקורבן - אם אכן זהו ההסבר. כך גם ההגנה על נשים אינה יכולה ואסור לה להתבטא באמצעי פיקוח מיוחדים ותקנון התנהגות מחמיר, שתמיד ניתן להוליך אותו שולל. כמו בתחומי חיים אחרים גישה מגוננת ומתגוננת לא תועיל להשגת המטרה היא תנציח את דמות האישה כקורבן חסר אונים ותהווה צידוק להתערבות ופיקוח על התנהגות בתחומי חיים נוספים. למול הקריאות לאימוץ תקנוני התנהגות מחמירים ומנגנוני פיקוח יש להציב את התשובה לפיה הדרך האמיתית היחידה לשנות אורחות התנהגות היא החינוך. כוונתי כמובן לחינוך כללי אך לא פחות לחינוך הנשים עצמן. אין תחליף לאסרטיביות ואין תחליף לאומץ לב. יש להושיט לנשים הנפגעות כל סיוע ובלבד שסיוע כזה לא יפטור אותן מהחובה לעמוד על זכויותיהן. כל אישה יכולה וחייבת להיות תמרה שלעולם לא יעיז איש לעשות לה מה שאינו רצוי לה.