הגמרא במסכת כתובות כותבת כי מאז שגלו ישראל ישנם שלושה שבועות, אשר עם ישראל מצווה שלא לעבור עליהם. דברים אלו הם דברי אגדה, אך יש שראו בהם, כמו האדמו"ר מסטמאר, הלכה מחייבת אשר יש בה בכדי לקעקע את התנועה הציונית. השבועות הינם: שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות העולם, ושלא ישעבדו הגויים את עם ישראל יותר מדי.
בשלושת השבועות יש לראות לטעמי את תכליתם של השבועות הללו. בי"ז בתמוז, נתקיימה נבואת ירמיהו כי השרים יבואו וישימו את כיסאותיהם בשערי ירושלים כסמל לנפילת החומה. השבועה הראשונה "שלא יעלו בחומה", מקבילה לאשר אירע בי"ז בתמוז אשר נפלו חומות ירושלים ונבקעה העיר. את השבועה השנייה לאי מרידה באומות העולם, יש לראות במהלך שריפת ירושלים, אשר אירעה במהלך השבוע השני, שכן במהלך החורבן, ובמהלך הגלות בהמשך, עם ישראל היה פאסיבי. הוא נפגע מאומות העולם, ולא פגע בהם.
השבועה השלישית שלא ישתעבדו אומות העולם בעם ישראל יותר מדי, התרחשה בשריפת בית המקדש, וחרישת ירושלים. ההתעללות המוגברת בעם ישראל הייתה בניגוד לשבועות הללו, שכן די היה להחריב את המקדש ולהגלות את ישראל.
בחזרת ישראל לארצם ישנם שלושה מצוות שעליהם לקיים ואף הם מקבילים לשלושת השבועות: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. יש לראות לטעמי בסדר זה דווקא תיקון לחורבן. את אשר אירע בי"ז בתמוז שבו חרבה ירושלים והושיבו השרים כיסאותיהם, אנו מתקנים ע"י מינוי מלך. שכן נאמר: "מלך פורץ לעשות לו גדר ואין מוחין בידו".
כוונתו של הפסוק שהמלך פורץ פתח בחומה ונכנס אל העיר ולא נכנס דרך השערים הרגילים של העיר. כמו כן, מלך מארגן את העם למלחמה ומלכדו לכדי צבא. כך היה בימי שאול עם נחש העמוני. המצור שתם בי"ז בתמוז בו הגיעו מלך רומי אספיסיאנוס ובנו טיטוס לירושלים והחריבו את העיר, התחיל בהתווית המטרה על ידו. "עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו". המלך התווה את המטרה ולאחר מצור ממושך נפרצו החומות. כתיקון, אנו מצווים למנות מלך בכדי להגן על עצמנו, ובכדי שהמלך יתווה לנו את הדרך ויפקד על הצבא. לאחר מכן אנו מצווים להכרית את זרעו של עמלק.
התנהגות כזו כמו שהייתה בירושלים בשבוע השני לאחר הבקעת חומות העיר, מתאימה לעמלק. את זאת אנו צריכים לתקן בחזרה לארצנו, בעזרתו של המלך. לבסוף, אנו מצווים לבנות את בית הבחירה, בית המקדש. בית המקדש נחרב בתשעה באב בשבוע האחרון, ולכן כתיקון אנו מצווים לבנות את בית המקדש במצווה האחרונה.
כששבנו גם אנו ארצה, מינינו לנו מלך ע"י הקמת ממשלה למען תצא ותילחם באויבינו. לאחר מכן מחינו את זרעו של עמלק ע"י העמדת הצוררים הנאציים לדין, ולבסוף, נותר לנו לבנות את בית המקדש. עם שובנו אל ירושלים העתיקה ושחרור הר הבית, הרי שהמצווה האחרונה הייתה ברת מימוש. בכך היינו משלימים את שלושת המצוות שהם כאמור תיקון לשלושת השבועות בהן חרבה ירושלים.
רש"י ותוספות ראו את בניית המקדש ע"י הקב"ה, בכך שיירד בנוי מאש. הם גרסו כי התיקון לשריפת המקדש באש בידי אדם, הוא ירידתו מן השמים בנוי מאש, ע"י הקב"ה. לעומתם, רואה הרמב"ם את בניית המקש כמצווה בידי אדם. הוא כותב כי מלך המשיח יבנה את המקדש. מחלוקת זו מביאה לידי ביטוי מחלוקת אחרת: האם עלינו לפעול למען תהליך הגאולה או שמא עלינו לחכות לגורם מן השמים?
ר' עקיבא שהבין כי גאולה צריכה לבוא בידי אדם, גם אם איננו דתי ממש וראוי להיות משיח ע"פ הגדרות דתיות, תמך בבר כוכבא, למרות שהיה אדם שהתעסק יותר במלחמה ולא ברוחניות ולא ההיפך כפי שיש לצפות מגואלן של ישראל. במדרש איכה רבה כתוב שהוא דרש עליו ש"דרך כוכב מיעקב" זה הוא, והיה מנושאי כליו. ויש להבין, שכשבר כוכבא היה יוצא למלחמה הוא היה אומר לקב"ה "לא תסעוד ולא תסכיף", כלומר: אל תעזור ואל תפריע, ולמרות כל זאת תמך בו ר' עקיבא.
הרמב"ם כתב שהמשיח לא צריך לעשות אותות ומופתים ולחדש דברים בעולם, ולמד זאת מרבי עקיבא שהיה "חכם גדול מחכמי המשנה" כלשונו, שתמך בבר כוכבא. יש לראות במשיח לפי רבי עקיבא, אדם שיש ואיננו דתי, אך הוא מביא את ישראל אל הגאולה ולא מחכה לה. כשבר כוכבא עשה זאת תמכו בו, וכשהרצל עשה זאת, האין לראות בכך גאולה? ומי לנו כרבי עקיבא, שאמר על אדם כבר כוכבא שהוא המשיח, למרות שהיו עליו הרבה ביקורות מחכמי ישראל.
ניתן לראות כי לא רק שהגאולה יכולה לבוא בידי אדם, אלא יותר מכך, אפילו על-ידי אדם שלא עומד דווקא בכל הכללים ההלכתיים ומקיים מצוות בצורה מוחלטת. הרצל, שהפך את מדינת ישראל מחזון למציאות, היה זוכה לתמיכתו של רבי עקיבא. הוא לא חיכה לגאולה, הוא הביא אותה.