גאולה כהן הוציאה לאחרונה ספר לא ארוך במיוחד שמביא בקצרה קטעים מפנקסה האישי "אין לי כוח להיות עייפה" (הוצ' ראובן מס) שחושף בשפה קולחת צוהר של כמה מהאירועים שעיצבו את המדינה לפני ואחרי הקמתה. גאולה כהן שכבר חצתה את השמונים ואינה מפגינה מעורבות פוליטית יוצאת דופן, כבר לא מאיימת על אף אחד. אולי משום כך היה אולי משהו סוריאליסטי במפגש איתה לפני כמה שבועות כאשר היא השתתפה בפאנל בבית צוותא - מעוז השמאל התל אביבי.
היא התארחה שם גם כדי לספר על ספרה החדש שעורר עניין בקהל. יהיה זה אולי נועז מדי לומר שהשנים מיתנו את האישה שכל כך מזוהה אם האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. אישה שמקור כוחה הוא בהיאחזות שלה באידיאולוגיה, כאדם אשר נאחז בקרנות המזבח. כן יש עוד כמה כאלו שהאידיאולוגיה מבעבעת בכל נים מנימי דמם. ויש כאלו שיכנו זאת גם סתם דוגמתיות. אבל בלשונה של גאולה 'אני אתפשר ביום שבו אחד ועוד אחד יהיו שווים שלוש'.
הספר גדוש פנינים והארות על אירועים ותובנות שגאולה אספה במהלך השנים. בראיון קצר שקיימתי איתה היא מספרת לי על כך שהיא אינה מצטערת על דבר מה שעשתה: "איך אני יכולה להצטער על כך שהייתה לי הזכות לחיות פנים אל פנים את ההיסטוריה", היא מספרת ותוך כדי כך אני נזכר בסיפור הבריחה המפורסם שלה מהכלא הבריטי, סיפור שמבהיר את העוצמה של מי שתמיד הוסיפה לגילה עוד שלושת אלפים שנה של היסטוריה יהודית:
- "השעה הייתה שעת בין השמשות, שעה של לא יום ולא לילה. רצתי כשיכורה, נושמת את הריחות ההיסטוריים שעלו באפי מן ההרים שסביבי. וכשאני נושמת את ההרים האלה אל תוכי, משהו מבפנים פיתה אותי לחשוב שאולי, אולי באחד הנקיקים האלה בדיוק הסתתרו לוחמים יהודיים מימים קדומים. ושאולי, מי יודע, אחד ההרים האלה מחכה לי מאז הנקיק שלי..." [עמ' 26]
אז איפה מסתיימת גאולה הלאומית ומתחילה גאולה הפרטית?
גאולה מתקשה לשים את הגבולות: "אני לא יכולה לעשות הפרדה, פשוט לא מצליח לי. אצלי האני מתחבר עם הסביבה שמתחבר עם הכל", היא אומרת בטון חצי מתנצל אך לא שוכחת להוסיף: "ברור שכשאני שותה תה אני לא שותה אותו בשם האומה".
אני משער שיש לכך מחיר לא פשוט? הילדים, המשפחה, ומה עם הרצונות הפשוטים?
"אין ספק שכל מי שלחם במחתרות סבל מאובדן הנעורים". וגם המפגשים הרומנטיים המעטים היו אז לטובת המאבק. כך לדוגמא מספרת לי גאולה על הימים שבהם הם היו נפגשים בספסלים בגנים צבוריים כדי להכיר אחד את השני, אולי אפילו להתנשק. אך מתחת לספסל היו מונחים להם צרור כרוזים וחבילת דבק כשמיד שיחשיך הם ידביקו בחטף על לוחות המודעות, העצים וכל מה שאפשר".
אז איך היא הכירה בכל זאת את בעלה עמנואל (הנגבי) שטראוסברג: "גם אני וגם עמנואל היינו מבוקשים על-ידי הבריטים. עמנואל שהיה מפקד המבצעים של הלח"י באזור השפלה התחזה לחולה והצליח כמוני לברוח מבית הכלא במגרש הרוסים. באחד הימים נשלחנו לקורס נשק בחולות בעיר חולון שם היינו מסתתרים. עמנואל היה מפקד בשטח והחיבור בינינו היה מיידי".
גאולה ויוסף אבו גוש
אחד הסיפורים המדהימים בעניינה של גאולה היה סיפור הקשר שלה עם יוסף אבו גוש תושב הכפר הידידותי אבו גוש. יוסף סייע בהברחתה של גאולה מהכלא הבריטי לאחר שביים מריבה (שהתפתחה למריבה אמיתית) עם ידיד כך שבחסות המהומה שנוצרה הצליחה גאולה לברוח מהכלא מחופשת כערבייה רעולת פנים. "אני מתפלא שאת לא שואלת אותי מה שרבים, אפילו מבין חברי הלח"י, שואלים אותי: 'למה הצטרפת ללח"י ?', אומר לי יום אחד יוסף אבו גוש, וממשיך", אני אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. בשבילי זה היה כל כך ברור. נכון, אני ערבי, אבל האנגלים הם האויב המשותף של הערבים ושל היהודים. אז קודם צריך לסלק אותם מפה... ומה שיהיה אחרי שהאנגלים ילכו – אלוהים גדול". [עמ' 37] לסיפור עם יוסף אין 'הפיאנד' כיוון שלאחר כינונה של הממשלה הראשונה הפקיעה המדינה את רכושו של יוסף בתמורה לפיצויים שלא שווים הרבה.