מתי קם הלאום "ישראלי"

ב-29 בנובמבר 1947, לאחר תקופה ארוכה של שפיכות דמים בארץ ישראל, קיבלה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות החלטה לחלק את ארץ המריבה בין שתי הקהילות שבארץ, כשכל אחת מהן תקים רשות עצמאית, מדינה. כבר קודם לכן חולקה תת היבשת הודו להודו ופקיסטן, וזו לא הייתה החלטה יוצאת דופן. החלטה זו של האו"ם קראה לתושבי שטח המנדט פלשתינה-א"י להקים שתי מדינות, כשבכל אזור תשלוט קבוצת הרוב הקיימת בו. היו בארץ שתי קהילות מרכזיות, קהילה יהודית וקהילה ערבית. גם על-פי החוק המנדטורי, כמו החוק העותומני לפניו, היו תושבי הארץ מחולקים ל"עדות דתיות", ושתי הקהילות, היהודית והמוסלמית, היו הקהילות הדתיות הגדולות ביותר. גם חלק מן העדות הדתיות הקטנות, כגון היוונים האורתודוכסים, או היוונים הקתולים, נחשבו שייכים לקהילה הערבית. על יסוד מציאותן של קהילות הללו כונו המדינות העתידות האלה בהחלטת האו"ם בשם "מדינה ערבית" ו"מדינה יהודית".

קריאה נכונה של מגילת העצמאות מראה אפוא כי לא נכון שהביטוי "מדינה יהודית" היה מכוון לאיזו שהיא מחויבות או נאמנות לדת היהודית. לא נכון שישראל הוכרזה ב-1948 כ"מדינתו של העם היהודי (במובן הרחב)", ולא נכון שמגילת העצמאות הוציאה את הערבים תושבי ישראל מ"כלל ישראל". במגילת העצמאות הוכרז על מדינה דמוקרטית שכל אזרחיה הם ישראלים גמורים, הם המעמידים ומהווים את הלאום הישראלי. איך הגיעה ישראל, החל מפרק זמן קצר אחרי הכרזת העצמאות המקימה מדינה דמוקרטית בכל תכונותיה למדינה שיש בה חוקים המבדילים בין "אזרחים יהודים" ל"אזרחים לא יהודים" בתוך ישראל? שינוי זה נעשה בשלבים יותר מאוחרים לקיומה של ישראל, לא במגילת העצמאות. נוכל לעקוב אחרי התפתחות זו על-פי סידרת החוקים שנחקקו בישראל מאז הפכה "האסיפה המכוננת" את עצמה ל"כנסת ראשונה". ב-11 במאי 1949, שנה אחרי הכרזת העצמאות, נתקבלה ישראל כחברה בארגון האומות המאוחדות. זאת לאחר שלפי פרק שני, סעיף 4 במגילת היסוד של האו"ם בסן פרנציסקו (1945) קבע ארגון האו"ם כי ישראל ממלאת, גם יכולה ורוצה למלא, את ההתחייבויות לקיים דמוקרטיה ושוויון מלא בין כל בני הלאום של המדינה, הם כלל אזרחיה. משעברה ישראל שלב זה ונתקבלה כחברה באו"ם, הנה אז התחילה חקיקה שנועדה להבדיל בין הישראלים היהודים והישראלים הלא-יהודים. בתחילת דרך זו היו מנהיגי ישראל זהירים מאוד בניסוח החוקים המפלים בין יהודים ללא יהודים. תוצאה ישירה של מאמצים זהירים אלה היו כמה חוקים, והעיקרי שבהם הוא חוק האזרחות(תשי"ב-1952). חוק האזרחות מעמיד שני סוגים של אזרחים, סוג אחד - אזרחות ליהודים, סוג שני - אזרחות ללא יהודים. אך המילים "יהודי" ו"לא יהודי" אינן נזכרות בו. זמן כה קצר אחרי קבלת ישראל לאו"ם קשה להפר בגלוי התחייבות מפורשת לא להפלות אזרחים בגלל שוני בדת או בגזע. הניסוח של חוק האזרחות היה זהיר זהיר: במקום המילה "יהודי" נאמר בו "אזרח מכוח שבות" ובמקום המילה "לא יהודי" נאמר בו "אזרח מכוח ישיבה". ערמת ניסוח זו בולטת לעין במיוחד בסעיף הקובע כי אדם שנולד בארץ לפני הכרזת העצמאות - גם עליו ניתן להכריז כעל "אזרח מכוח שבות". כלפי אדם כזה יש לשאול (לא נאמר מי ישאל) איזו אזרחות היה מקבל אילו היה בא לארץ מחו"ל אחרי הכרזת העצמאות. אם יחליטו מוסדות השלטון שאדם זה בעת בואו היה זכאי להיכנס לישראל על-פי חוק השבות - תוענק לו "אזרחות מכוח שבות". בניסוח יותר גלוי יכול היה המחוקק לומר בפשטות: כל היהודים שחיו בארץ לפני הכרזת העצמאות הם "אזרחים מסוג א' - מכוח שבות" וכל אלה שישבו בארץ ואינם יהודים - אם נבדוק ונראה שיש להם בכלל זכות לשבת כאן - הם "אזרחים מסוג ב' - מכוח ישיבה". אלא שניסוח בוטה כזה שנה אחרי התקבלות ישראל כחברה בארגון האומות המאוחדות, כאמור, נראה בלתי אפשרי. מאז קבלת חוק האזרחות נוספו עוד חוקים המבדילים בין יהודים ובין לא יהודים. בסמוך לחקיקת חוק האזרחות נחקק גם חוק השבות, שלפיו יהודי המגיע לישראל מוקנית לו זכות להיכנס למדינה, ואזרחות ישראלית מוענקת לו בלי התניית קבלתה בשהייה בישראל של שלוש מתוך חמש שנים, גם בלי שהוא מתבקש להישבע שבועת אמונים למדינה, ובלי שיתבקש להראות ידיעה מינימלית בעברית. חוק זה אומנם אינו חל על אזרחים ישראלים, ולכן אין בו יסוד של הפליה בין אזרחים. כמו-כן זכות לא מעורערת של מדינה היא לבחור את המהגרים אליה. אבל הענקת אזרחות מיידית לנכנסים אליה נעשית על יסוד חוק האזרחות, וכאן יש יסוד ברור של הפליה. חוקי המעמד האישי, ובמיוחד נישואים וגירושים משסעים את יושבי הארץ לפי חלוקה דתית ועדתית. ישראל לא קבעה חוק נישואים כללי ומחייב לאזרחיה, שאפשר בצידו לערוך גם נישואים דתיים או עדתיים, כמו במדינות דמוקרטיות רבות, שאינן מונעות מאזרחיהן להשתייך לקהילה דתית. ישראל ויתרה על זכותה לקיים במדינה אפשרות של הקמת משפחה על-פי עקרונות האו"ם, ומסרה את כל הזכויות והחובות של מערכת הנישואים שלה לראשי העדות הדתיות. מסירת זכויות אלה מנוגדת לעקרונות השוויון של ארגון האומות המאוחדות, ומורשת היא לנו מן המשטר העותומני, שהחזיק בה גם שלטון המנדט. מינהל מקרקעי ישראל מרכז את כל קרקעות המדינה (הם כ 92% מן הקרקע שיש בישראל), והוא מחכיר אדמות, מבנים ודירות לאזרחים. אבל האדמה שבבעלות המינהל מחולקת לשטחים שבהם רשאים לגור יהודים בלבד, ולא מי ששייך ל"מיעוטים", ולשטחים אחרים שבהם בלבד רשאי "ערבי" לחפש לו בית או שדה. אין כל ספק שבכך יש הפרה בוטה של ההתחייבות שישראל לקחה על עצמה בהכרזת העצמאות, לפיה היא "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע...". חוסר השוויון מזדקר כאן באופן שאי אפשר להסתירו. גם חוק שעות עבודה ומנוחה אינו מאפשר לאזרחי ישראל לבחור לעצמם את יום המנוחה השבועי שלהם, אלא הוא מחייב את מי שרשום כיהודי להימנע מכל עבודה ומלאכה בשבתות ובמועדי ישראל, כפי שמצווה הדת היהודית. לעומת זאת, לאזרחים שאינם יהודים הוא מתיר לבחור כמעט באופן חופשי את יום המנוחה שלהם - או ביום השבת או כמנהג המקובל על האזרח. כבר עשרות שנים שמפקחים (לא-יהודים) בולשים בשבתות אחרי אזרחים שבמרשמי מינהל האוכלוסין הם רשומים כ"יהודים", ובודקים אם הם עוברים על החוק, היינו אם הם עובדים בשבת. מתברר שהרישום כ"יהודי", אומנם יש לו יתרונות לגבי חכירת אדמה או דירה ממינהל מקרקעי ישראל, אבל גם הפסדו בצידו - בעליו חייב להימנע מעבודה בשבתות ובמועדי ישראל.

1. כותרת המשנה של מאמרם של אליקים רובינשטיין ונעם סולברג היא "אחרי בלותה (כמעט) הייתה לה עדנה", ראו הנ"ל "הכרזת העצמאות של ישראל", בתוך אליקים רובינשטיין נתיבי ממשל ומשפט, משרד הביטחון תשס"ג 2003, ע' 179-195. 2. תודה לידידי פרופ' שלמה אבינרי שציין לפני פרט זה. 3. נתפרסם ב-שיח מישרים כד, עמ' 29, וראו גם [קישור] 4. מעריב 29.4.98. 5. הבולים הראשונים בישראל הוכנו לפני מועד הכרזת העצמאות, מכיוון ששם המדינה עדיין לא נקבע, הוחלט לכתוב על הבול את הכיתוב דואר עברי, שכן על עצם העובדה שהדואר יהיה מעתה "עברי" לא היה ויכוח. (על-פי ויקיפדיה). 6. התרגום לפי פרסום רשמי של משרד התיירות ליום העצמאות הראשון. 7.תצלום הכרוז בספר "כ"ב אותיות לוחמות לזכותן" מאת ישראל עמיקם, תש"ז, עמ' כג-כד. 8. הבהרה לכוונת הבריטים נמצאת ב"הספר הלבן" של צ'רצ'יל משנת 1922, וב"דבר המלך" מ-10 באוגוסט 1923. 9. שורת הדין 3, פברואר 1987 עמ' 24.

גם תשובותיו המפייסות של בן-גוריון במכתבו הנ"ל לתביעותיה של אגודת ישראל אינן משנות את התפיסה המרכזית שהמדינה אשר תוקם חייבת להיות מדינה דמוקרטית, אם כי בנושא אחד -חוקי אישות -לא ברור אם הדבר יהיה אפשרי. תביעותיה של אגודת ישראל מכוונות לארבעה נושאים: שבת, כשרות, אישות וחינוך: (1) כלפי השבת - אומנם אומר בן-גוריון שיום המנוחה החוקי יהיה יום השבת, אך אין בו כל הבטחה שיום המנוחה יהיה בעל אופי דתי. יכול שתפעל בו תחבורה ציבורית, כשם שפועלים בו מוסדות ציבוריים אחרים, כגון אספקת מים וחשמל; יכול שיתקיימו בו פעולות תרבות למיניהן, מסעדות ובתי קפה, או אף עסקי מסחר. (2) אשר לכשרות - יאחזו בכל האמצעים להבטיח שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר, אך בן-גוריון אינו מבטיח שתיאסר במטבחים כאלה הכנה או החזקה של אוכל לא כשר. הנה למשל בחדרי האוכל בצה"ל מחייבות פקודות מטכ"ל להקים בחג הסוכות סוכה לחיילים המעוניינים לסעוד בה כמצוות הדת היהודית, אבל אין חובה על כל החיילים לאכול דווקא בסוכה. (3) בנושא האישות, אומר בן-גוריון בלשון מסויגת, שאינה הבטחה, ש"ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנדון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת". אין ספק שבן-גוריון הרגיש כי הפקעת דיני אישות מן המדינה ומסירתם לדת היהודית אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המדינה הדמוקרטית העומדת לקום. הרי בהכרזה על זכויות האדם כלול סעיף הקובע בבירור כי "כל איש ואשה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת." לכן נמנע בן-גוריון מאמירה מפורשת, כמו למשל בדבר יום המנוחה החוקי, אלא רק "ייעשה כל מה שאפשר". (4) הנושא הרביעי הוא החינוך. בן-גוריון מבטיח לאגודת ישראל כי בתי הספר הדתיים ייהנו מ"אבטונומיה מלאה", אך אינו שוכח להוסיף כי "המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים... ותפקח על מילוי מינימום זה". לאחר שנים אחדות הסביר בן-גוריון מה פירוש הבטחת "חופש דת ומצפון" הנכללת במגילת העצמאות. וכך הוא אומר: "עיקרון זה התכוון להבטיח לכל יהודי חרד האפשרות המלאה לחיות לפי הכרתו הדתית, ולכל יהודי אחר לחיות לפי דרכו הוא. המדינה, בכל צירופי הממשלות, שקמו עד עכשיו, התחייבה לספק צרכי הדת הציבוריים של תושביה ולמנוע כל כפיה בענייני הדת." (הדור 18.9.1953). עדות מעניינת שהופיעה חמישים שנה לאחר הכרזת העצמאות היא בדברי השופט צבי ברנזון. בשלב מתקדם של ניסוח הכרזת העצמאות הוטל עליו לעסוק בניסוחה[4], ובמאמרו לאחר חמישים שנה הוא מונה חמש נקודות שלפיהן ברור כי גם חברי מועצת העם לא חשבו כי בהיותה נקראת "מדינה יהודית", תהא המדינה בעלת אופי דתי-יהודי. הנקודה החמישית מראה כי המונח "מדינה יהודית" היה כפוי על מכריזי העצמאות. כדלקמן: "הביטוי 'מדינה יהודית' לקוח מהחלטת החלוקה של האו"מ בדבר הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית זו לצד זו. הכינויים הללו, כל כוונתם הייתה להבדיל את המדינות אחת מהשנייה." נעלה כאן עוד נקודה: באותן השנים היה מקובל לכנות בעברית את "היישוב", המחולל והמקים של מדינת ישראל, בשם "היישוב העברי". המילה "עברי" שימשה לכנות בה כל גוף או קבוצה שקמו ביישוב: הסתדרות העובדים העבריים, המשטרה העברית, בתי הספר העבריים, האוניברסיטה העברית, הנוער העברי, המורה העברי, ועוד לרוב. גם הסיסמה ששלטה בהפגנות רחוב הייתה "מדינה עברית, עלייה חופשית". לולא האמירה המפורשת "מדינה יהודית" בהחלטת האו"ם סביר ביותר שמגילת העצמאות הייתה מכריזה על הקמת "מדינה עברית". הרי במגילת העצמאות עצמה נאמרים הדברים הבאים: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להן לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו". אם העם הזה נקרא "עם עברי" סביר שמדינתו של העם הזה היא "מדינה עברית". לא זו בלבד, בולי ישראל הראשונים הכילו את הביטוי "דואר עברי" [5] . במאמרו מוסיף ברנזון ומראה את הניגוד בין תפיסת המדינה כ"יהודית-דתית" ובין תפיסתה כדמוקרטית. וכך הוא אומר: "מגילת העצמאות מבטיחה חופש דת ומצפון, וזה כשלעצמו אינו מתיישב עם האפשרות שדת כלשהי תהיה דת מדינה". הקוטביות בין היות המדינה "יהודית-דתית" ובין היותה דמוקרטית מזדקרת לעין.

שהכוונה להקים מדינה דמוקרטית בנוסח הדמוקרטיות המערביות, מדינה הנתונה כמו כל דמוקרטיה בבעלות אזרחיה - ניתן להכיר גם מפרט אחר הכלול במגילת העצמאות. במדינות אירופה שאינן "מדינות המערב" נתפסת השייכות האתנית של האזרח כקובעת את ה"לאום" שלו. במפקד האוכלוסין בברית המועצות היה האזרח נשאל על ה"לאום" שלו. לאזרח הייתה הזכות להצהיר כי הוא שייך ללאום המדינה שהוא גר בה, או ללאום של אביו או של אמו (אם זה היה שונה מן הלאום של המדינה). בדומה לכך נהגה יוגוסלביה המאוחדת. הזכות להשתייך ל"לאום" הייתה שמורה אפוא בידי האזרח. דרך זו אינה דומה כלל למשטר שבו בידי השלטונות נתונה ההחלטה עם איזו "קבוצה לאומית" נמנה האזרח, כגון במשטר הנאצי. אבל גם הדמיון בינה ובין הנעשה בדמוקרטיות המערביות קלוש למדי: בדמוקרטיות המערביות אסור לשלטונות לשאול את האזרח כלל וכלל עם איזו קבוצה אתנית או דתית הוא נמנה, ואסור לשלטונות לרשום בשום מסמך שום פרט על עניין זה. במדינות המערב - כל אזרח שייך ללאום המשותף האחד, הוא "לאום המדינה". הלאום הוא כלל האזרחים של המדינה, ובמשטר כזה האזרחות משקפת את הלאומיות. שום תכונה אחרת של האזרח, שום דת, מוצא, שפה או גזע אינם מעלים ואינם מורידים. זה הוא פשר שוויון האזרחים: כל האזרחים הם "בני הלאום". ושום אדם לא יהא מופלה על-פי החוק בגלל מינו, דתו, מוצאו, צבע עורו או השקפותיו. צא וראה שתפיסה זו היא השלטת גם במגילת העצמאות של ישראל. שהרי כך נאמר במגילה: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות ... ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." אין זו תפיסת "הלאום האתני" של מזרח אירופה. ואכן המגילה מבטיחה "שוויון ... בלי הבדל דת, גזע ומין", אבל אינה מזכירה כלל "שוויון ... בלי הבדל לאום"! ניסוח זה מעיד על תפיסה של דמוקרטיה מערבית: כלל אזרחיה של מדינת ישראל הם ה"ישראלים". הם המעמידים את "הלאום הישראלי". לכולם מובטח שוויון מלא בכל התחומים - לא בתחום החוק בלבד, אלא גם בתחום החברתי. אין כאן שום שמץ של "רישום אתני" מטעם המדינה, כמו שהיה נהוג במדינות במזרח אירופה. אזרחי ישראל - מבטיחה המגילה - כולם בני הלאום הישראלי, כמו במדינות הדמוקרטיה המערבית. וראוי לציין כי בכנס סן פרנסיסקו של האומות המאוחדות 1945 מוזכר האיסור על אפליה במילים מקבילות: without distinction as to race, sex, language, or religion. . גם במסמך האו"ם המילה nation אינה נכללת, כי בגבולות לאום אחד אין כל משמעות ואפשרות להבטיח כי בני לאום זה "לא יופלו בגלל הלאום"... על כן אין שום מקום לביקורת המושמעת לעתים על התעלמות כביכול מן הערבים תושבי ישראל, משום שאין במגילת העצמאות אזכור "שוויון זכויות...בלי הבדל ... לאום". להפך: לא רק שלא הייתה כאן שום פגיעה ושום התעלמות מן האזרחים הערבים. הייתה כאן הבטחה מפורשת שכל האזרחים החיים במדינה - בין שהם יהודים בין שהם ערבים - יהיו שווים זה לזה, כי כמו בכל הדמוקרטיות המערביות - כולם בני הלאום הישראלי העומד לקום. השתייכותו של אזרח זה או זה לקבוצה אתנית או דתית אינה מעלה ואינה מורידה, ודאי וודאי ברור שקבוצה אתנית איננה "לאום" בתוך לאום. לפי מגילת העצמאות בישראל יש רק לאום אחד, הוא הלאום המקיף את כל אזרחי המדינה, והאזרחות הישראלית מקנה לאזרחים מעמד של שייכים ללאום הישראלי. ראוי להוסיף כאן כי גם במגילת זכויות האדם של האומות המאוחדות (1948) בסעיף 2, המדבר על זכויות שוות לכל אדם בלי הבדל, מוזכר "לאום" רק כעניין צדדי, המציין את מוצאו של אדם, אך את לא השתייכותו הנוכחית כביכול ללאום שהוא שונה מן הלאום של המדינה שהוא אזרח בה. במגילת העצמאות הוקדשה קריאה מיוחדת לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל. הפנייה לתושבים הערבים באה במיוחד לאור ההחלטה של האו"ם, הכוללת אפשרות שאזרחים ימצאו עצמם יושבים במדינה של "הצד השני". החלטת האו"ם כוללת סעיף המאפשר למי שרוצה בכך לקבל במקרה כזה את האזרחות של "הצד שלו". כלומר, ערבי שמוצא עצמו גר במקום שהוא של "המדינה היהודית" רשאי לבקש שיהיה אזרח של "המדינה הערבית". מנסחי מגילת העצמאות לא רצו בזאת. הם רצו שכל אזרח ואזרח בישראל יהיה ישראלי, בין שהוא יהודי בין שהוא ערבי, ואפשרות זו שתושב ישראל יבקש להיות אזרח של מדינה אחרת הייתה פוגעת בכך. זו הייתה דחיפה נוספת לפרסם פנייה לערבים אזרחי ישראל, ולקרוא "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל .... ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה".

בהחלטת האו"ם לא היה שום חלק שהכיר או הזכיר את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינה ריבונית", כפי שנאמר בסיום החלק הראשון של מגילת העצמאות, הוא המבוא או הרקע להכרזת העצמאות. מסמך האו"ם אף לא כלל שום קריאה לראות את המדינה היהודית שתקום כמדינה שנועדה להציע "פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל". גם משפט זה כלול בדברי המבוא להכרזת העצמאות, אך הוא נכתב על-ידי בעלי הכרזת העצמאות כביטוי למאווייהם, ואינו מסתמך על החלטת האו"ם, שמכריזי המדינה הקפידו להביאה בדיוקה. אבל במקום אחד, לקראת סיום המבוא ההיסטורי, עשויים דברי המכריזים להתפרש כחורגים מן העובדות באשר להחלטת האו"ם. במקום זה מוזכר (בלשון עבר) שעצרת האומות המאוחדות החליטה החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותבעה מאת תושבי ארץ ישראל לבצע אותה, וכאן יש תוספת: "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה". מה הכוונה כאן במילים "העם היהודי"? הפירוש המקובל בעברית לביטוי "העם היהודי" הוא - כל היהודים באשר הם שם. אבל החלטת האו"ם הייתה מכוונת לזכותו של "העם היהודי היושב בפלשתינה(א"י)" להקים את מדינתו. גם בנוסח העברי הביטוי "העם היהודי" מסמן רק את מכלול האנשים היהודים היושבים בארץ בלבד. אך בעברית אין זה ביטוי חד-משמעי, והקורא עשוי לחשוב שהאו"ם התכוון ל"העם היהודי" לפי המקובל בשימוש הרגיל בעברית. לעומת זאת בנוסח האנגלי של מגילת העצמאות נתפסים משפטים אלה בצורה חד-משמעית כמכוונים רק ליהודים היושבים בארץ [6]: The general assembly passed a resolution calling for the establishment of a Jewish state in Eretz-Israel; the general assembly required the inhabitants to take such steps as were necessary on their part for the implementation of that resolution. ההבדל בין העברית והאנגלית ניכר במשפט הבא, שמדובר בו על "זכות העם היהודי להקים את מדינתו". באנגלית ברור שהמדובר ב"תושבים, האנשים היהודים היושבים בארץ": This recognition by the United Nations of the right of the Jewish people to establish their State is irrevocable. מי שהיו אמורים להקים את המדינה היהודית היו התושבים היהודים שחיו בארץ ישראל המנדטורית, בזכותם זו להקים את המדינה שלהם הכיר ארגון האומות המאוחדות, והם הם הקרויים גם כאן בנוסח האנגלי של מגילת העצמאות: The Jewish people = בני העם היהודי היושבים בארץ, ואת זכותם זו לא ניתן לשלול. כדאי להוסיף כאן כי פרשנות לא נכונה של הביטוי "עם יהודי" מצויה גם בתפיסה שנתפסה אצל היהודים הצהרת בלפור. הצהרה זו ניתנה ב-‏2 בנובמבר 1917 - שלושה ימים לאחר שהחלה, באיטיות אופיינית, המתקפה של צבאות הברית מצפון סיני לעבר ארץ ישראל. והרי זה מנהג צבאות העומדים לפלוש - להכריז מה בדעתם לעשות בארצות העומדות להיכבש. ובכן, מכריזים צבאות הברית, אנו נדאג שהיהודים בארץ ישראל, הסובלים מרדיפות השלטון הטורקי, תבוא להם הישועה כאשר תכבוש בריטניה ובעלות בריתה את הארץ. בימי מלחמת העולם הראשונה נחשב היישוב העברי בעיני בנות הברית לאלמנט העיקרי והקובע בארץ. זאת ניתן לראות מן הכרוז שפרסם הגנרל אלנבי לאחר כיבוש ירושלים. בעמדו על מדרגות מגדל דוד קרא את דברי הכרוז, וזה אף הופץ בהמונים. הכרוז היה מודפס משני צדדיו. מצד אחד ניתן הנוסח בשפות הצבאות המנצחים, לפי סדר החשיבות הבא: אנגלית, צרפתית, איטלקית. ומן הצד השני, גם כאן לפי הסדר, עברית ראשונה למעלה, אחריה ערבית, אחריה רוסית והאחרונה- יוונית. אלה הן "שפות הארץ" לפי מידת חשיבותן בעיני הצבאות המנצחים [7]. הצהרת בלפור מציינת באופן ברור שמדובר בתושבי הארץ היהודים תמיד באנגלית - people ולא ב"העם היהודי" - nation, בתור שם לכל היהודים בעולם באשר הם, ובמפורש אין מדובר בהם: "בתנאי מפורש שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע... במעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת". בכל זאת, שנים ארוכות לאחר הצהרת בלפור היו רבים שפירשו "עם יהודי" לא כמשמעו בהצהרה, אלא במשמעות "כל היהודים באשר הם", ואף נשמעו דיבורים מאוחרים יותר על "בגידה" שבגדו השלטונות הבריטיים ביהודים, בכך שחזרו בהם מן ההבטחה שהבטיחו בהצהרת בלפור [8]. המבוא של מגילת העצמאות מסתיים בפיסקה "זוהי זכותו של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", והתעכבנו על משמעות "העם היהודי". מן המילה "לפיכך" מתחילה ההכרזה המחייבת. גם הפיסקה המצוטטת כאן כוונתה לבני העם היהודי היושבים בארצם, והם עומדים מרגע זה והלאה ברשות עצמם במדינתם הריבונית. זה אינו כולל שום יהודי שאיננו נמצא בארץ, לא את יהודי אמריקה היושבים באמריקה ואינם יכולים - מטבע הדברים - "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", ולא שום יהודי מאירופה. ההתחייבויות הן (1) "להיות פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות" [כשהם יבואו הם יהיו חלק מאיתנו] (2) "לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" (3) להיות מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל [איזו מדינה דמוקרטית מערבית לא הייתה מסכימה לניסוח יפה כזה?] (4) לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין [כאמור, אין כאן "בלי הבדל לאום", כי בדמוקרטיות המערביות כל האזרחים הם בני הלאום, ואין "שני לאומים" במדינה אחת], (5) להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות [לכל אזרחיה], (6) לשמור על המקומות הקדושים... (7) להיות נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. ובפיסקה הבאה: (8) לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 (9) לפעול להקמת האחדות הכלכלית של ארץ ישראל בשלמותה [כולל המדינה הערבית האמורה לקום]. אחרי ההתחייבויות באות פניות, בקשות או תביעות: (1) פנייה אל האומות המאוחדות [לא אל הארגון כגוף, אלא אל כל אומה מן האומות המאוחדות] לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו [העם היהודי - האנשים היהודים בארץ המייסדים היום את מדינתם]. (2) אל האומות כנ"ל: לקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים [מדינת ישראל המייצגת את תושביה, ולא את זולתם, כמו כל "עם ועם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"]. (3) אל "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה..." (4) לכל המדינות השכנות ועמיהן לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו [כאן חזר הביטוי המקובל, "עם עברי בארצו", שיהיה ברור לכולם כי לא מדובר בכל היהודים באשר הם שם, אלא ביישוב העברי בלבד שהקים את מדינתו]. דברי המבוא למגילת העצמאות, המביעים את עמדתם הרגשית של מכריזי העצמאות, לא השפיעו על תוקפה של ההכרזה עצמה, ולא שינו במאומה את הדמות המובטחת של המדינה הקמה. ביררנו את מקור הביטוי "מדינה יהודית", הראינו כי דמות המדינה לפי מכריזי העצמאות הייתה דמות של מדינה דמוקרטית בנוסח הדמוקרטיות של המערב, דמות שאינה יכולה להתיישב עם מדינה יהודית-דתית, אך למעלה מכל ספק הוא שלא בהחלטת האו"ם ולא במגילת העצמאות אין שום קביעה כי המדינה היא "מדינתו של העם היהודי", אם הכוונה היא לעם הכולל את כל היהודים בעולם. אמירה זו חדרה למערכת החוקים בישראל לראשונה רק ב-1985, אגב ניסוח חוק שהיה מכוון לעניין אחר ולא לשם קביעה זו עצמה: כשהכנסת ערכה תיקון לחוק יסוד המדינה: הכנסת, הוסיפה את סעיף 7 (א) לחוק וקבעה בו כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה... שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". מדינת ישראל היא "מדינתו של העם היהודי" רק כשהכוונה שהמדינה היא של היהודים היושבים בה, ולא שהמדינה היא של כל היהודים בעולם כולו. קביעה כזאת היא אפרך משפטי, כפי שהעיר השופט בנימין כהן, שכן "מדינה אינה יכולה להיות שייכת לציבור שהוא 'עם' להבדיל מאשר לאזרחיה; כי 'עם' הוא מושג בלתי מוגדר ... ובוודאי איננו אישיות משפטית" . והוא מוסיף: "המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות שייכת לאיש, זולת לאזרחיה שלה" [9] . יתר על כן, ניתן להוכיח כי יהודים אזרחי מדינות שונות אינם יכולים להיות "בעלים של מדינת ישראל" ואינם יכולים ליהפך לכאלה בהבל פיה של הכנסת. לא רק משום ש'עם' אינו אישיות משפטית, אלא גם לפי החוקים שהכנסת עצמה חוקקה והם תקפים גם היום בישראל שום יהודי שאינו ישראלי אין לו זכות בעלים על מדינת ישראל. הנה לפי חוק האזרחות הקיים בישראל, אם יגיע יהודי אזרח זר כזה לישראל ואם לא יביע התנגדות, תוענק לו אזרחות ישראלית אוטומטית וכל זכויות האזרח של הישראלים יוקנו גם לו, בלא כל בחינה או בדיקה. תהליך זה בלבד הוא המקנה ליהודי זר זה אזרחות ישראלית והוא גם ההופך אותו ל"בעלים" של ישראל. מכאן ברור כי בטרם התרחש תהליך זה יהודי זר זה לא ייתכן שהיה "בעלים" של ישראל.

במגילת העצמאות נוסד הלאום הישראלי. לאום זה כולל את כל אזרחי ישראל ולא איש זולתם. אומנם בשלב יותר מאוחר חקקה הרשות המחוקקת בישראל חוקים המכוונים רק לקבוצות אוכלוסין מסוימות המוגדרות על-פי הדת של חבריהן או ההשתייכות האתנית שלהם. לא זו בלבד, חוקים נפרדים אלה נעשו כדי להפלות לרעה אזרחים שאינם יהודים, ולהאדיר ולהקל על יהודים את חייהם בכל תחום, והם לא נעשו מתוך שמירה על השוויון בין האזרחים שישראל התחייבה לקיים אותו. על אף חוקי ההפליה, חוקי ה"פרוטקציה ליהודים" - הלאום הישראלי שריר וקיים, ומעולם לא נעלם לאום זה ולא נמחק על-ידי שום חקיקה אחרת. להפך, חיזוק ברור למעמדו ניתן בדרכון הישראלי, שבו כל אזרח ישראלי הנושא אותו מוגדר בתור בן הלאום הישראלי, כמו שמעיד כל דרכון אחר בעולם על הלאום של בעליו, ואחת היא עם איזו קבוצת אוכלוסין פנימית הוא נמנה. עובדות אלה המנויות כאן מראות שההרגשה הקיימת אצל רבים מאזרחי ישראל, העומדים על כך שהם בני הלאום הישראלי - הרגשה זו יש לה בסיס ממשי ומוצק, ואינה בגדר הלך-רוח שאינו מחייב. מגילת העצמאות הטהורה, בתוקף היותה מיסמך מייסד של מדינת ישראל, עשויה להאיר לנו שוב את הדרך שהחקיקה המאוחרת בישראל והנוהג היהודי להיבדל מכל מי שאינו יהודי סטו ממנה.

הקהילה היהודית נשמעה להחלטת האו"ם. גם אם בשטח שהוקצה לה מראש היו ערבים, היה על היהודים בעצמם להכריז על הקמת המדינה היהודית. היה ברור לכול שהקמת המדינה טעונה אישור של האו"ם, ואחריו סיכוי טוב להתקבל כחברה בארגון. היהודים ידעו שלשם כך עליהם למלא שני תנאים: (1) יש להקים מדינה שתהיה "מדינה יהודית", כלומר מוקמת על-ידי הקהילה היהודית, גם אם בגבולה המותוה חיים לא רק יהודים; (2) יש להבטיח שהמשטר בה יהיה תואם לעקרונות ולכללי שוויון האזרחים של ארגון האומות המאוחדות. הרי כבר לפני כן נתפרסמו הצהרות האו"ם על זכויות האדם (סן פרנסיסקו יוני 1945), ובאו"ם עסקו אז בניסוח "ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם", היא "מגילת זכויות האדם", שנתפרסמה ב-10.12.48 (החלטה 217A III). העקרונות שהיו בבסיס ההצהרות האלה היו אותם העקרונות שנהגו במשטרים הדמוקרטיים של מדינות המערב. ועיקרן - כל מדינה החברה באו"ם חייבת להנהיג שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה ולהבטיח את חירותם בתחומים של אמונות ומנהגים. תנאי זה היה ברור למכריזי העצמאות. הוא מזדקר לעין במגילת העצמאות, אבל הוא ניכר גם במכתבו של דוד בן-גוריון לראשי אגודת ישראל מיום 12.7.47[3] . במכתב זה מסביר בן-גוריון שלשם הקמת המדינה חייבים למלא אחרי החלטות האו"ם. והחלטות אלה אינן נסבות רק על עצם החלטת החלוקה, החלטה הכוללת את המונח "מדינה יהודית", אלא בהתחייבותה למשטר דמוקרטי המקיים את כללי השוויון שכל מדינה חייבת להבטיח לכל אזרחיה, לפי עקרונות האו"ם. במכתבו זה של בן-גוריון הוא אומר דברים מפורשים על ההכרח להקים מדינה בעלת אופי דמוקרטי. בן-גוריון קובע: "זה [אישור האו"ם] לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית". והרי כבר ב-1945 הבטיח האו"ם לקבל לשורותיו כל מדינה שוחרת שלום שתקבל עליה את ההתחייבויות הכלולות במגילת היסוד ושלפי דעתו של הארגון יש ביכולתה וברצונה לעמוד בהן (ועידת סן פרנציסקו באפריל-יוני 1945, מגילת היסוד - charter - פרק שני, סעיף 4). ואמנם, שנה לאחר הכרזת העצמאות, ב-11 במאי 1949 (החלטה 273 III), התקבלה ישראל כחברה באו"ם. עצם המונח "מדינה יהודית" הכלול בהכרזת העצמאות נולד אפוא מן הצורך להיות נאמנים להחלטת האומות המאוחדות, שהרי זה היה היסוד המשפטי הבינלאומי שעליו הושתתה הכרזת העצמאות. משמעות שם זה לא רק שלא נכרכה בשום מחויבות בעלת משמעות דתית, אלא להפך, חובה היה להבטיח שבמדינה שתקום ישרור משטר דמוקרטי שפירושו שוויון האזרחים מלכתחילה. אין תכונה זו עולה בקנה אחד עם משטר אפשרי אחר שישררו בו חוקי הדת היהודית. הלא הדת היהודית אינה מקיימת שוויון אפילו בין הנמנים עמה. הדת היהודית מעמידה חוקים נפרדים החלים לא רק על-פי היות האדם יהודי או לא יהודי, אלא גם על-פי היותו גבר או אישה, על-פי היותו "ממזר" או "ישראל" ועוד. הבחירה ההכרחית של בן-גוריון הייתה אפוא להקים משטר דמוקרטי, ולא יהודי-תיאוקרטי, וכך הוא מוסיף ואומר: "מן ההכרח יהיה להבטיח למפרע [=מראש] שוויון זכויות מלא לכל האזרחים", לא רק בין היהודים שבמדינה, שהרי "במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא-יהודים - נוצרים ומושלמים". גם מטעם זה יש להבטיח "היעדר כפיה דתית או אפליה בעניני דת או בעניינים אחרים". את מלוא המשמעות של הניגוד בין משטר יהודי ובין משטר דמוקרטי נוכל להבהיר באמרנו כי במשטר דמוקרטי שום קבוצה אינה מורשית לחייב אדם כלשהו, בין מחבריה בין מזולתם, לנהוג לפי מנהגים הנובעים מאמונותיה הדתיות של הקבוצה, ואילו משטר יהודי נושא עיניו לכפיית מנהגי דת גם על אדם שאינו חפץ במנהגים אלה, כגון היא מחייבת יהודים לשמור בפרהסיה את השבת ולהימנע מפעולות האסורות על יהודי בשבת, או היא אוסרת על יהודי לאכול לחם בפומבי ב"חג המצות". יתר על כן, משטר דמוקרטי מתיר התאגדויות מרצון, אבל אינו מרשה לשייך אדם לקבוצה בלי רצונו (מגילת הזכויות סעיף 20), ולעומת זאת התפיסה היהודית היא שכל מי שנולד לאם יהודיה - אין שואלים את פיו: הוא שייך מלידתו לקבוצת היהודים ועליו לנהוג לפי חוקי הדת היהודית, כגון להינשא רק לפי "דין תורה".