הילד מהבלוק הצפוף - בלוק חוסם עתיד - שמבואתו מלוכלכת, דלתות תאי הדואר בו קרועות, חלקן אף עקורות, מקום שעוינות, טינה, קנאה ואף שנאה רושפות במדרגות במבטי דייריו, אנשים זרים זה לזה, מפליא להמר על כל הקופות. בבלוק כבר נלחש שמו. עילוי. הוא גורף לכיסו רווחי עתק. מהמר נועז (מכור, כפייתי, בוודאי). דומה כי הוא פענח את הקוד ופיצח את הקוד. רק השד, אלוהים והוא יודעים כיצד הוא עושה זאת, פעם אחר פעם, בעקביות ובהתמדה, במגמה שיש בה נר נסיקות, שערים גבוהים, האמרות מחירים, רווחים אסטרונומיים. הכול יודעים, מדובר ב"ילד רוסי". גאון במחשבים בכלל ובהימורים בפרט.
הילדים האחרים, בוערים מקנאה, לא מבינים איך בעוד הם בעיקר מפסידים, הוא, גאון של אמא, רק מרוויח. מה הוא יודע שאנחנו לא יודעים. כיצד הוא מצליח במקום שבו אנחנו נכשלים. בחוץ, בשכונה, בבלוק, הוא מתויג כ "הילד הדחוי". כאן, במתנ"ס, במרכז המחשבים, הוא עילוי. מלך. בחוץ הוא מוכה, כאן הוא מכה. המעבר היומיומי התכוף בין שתי סביבות החיים, הנושקות, כביכול, זו את זו אבל רחוקות זו מזו אינו מבלבל אותו. הוא רגיל למעברים חדים, קיצוניים. הוא רגיל לתנודות, לתזוזות. הוא מכיר אותן היטב מהימוריו.
אחת לדקות אחדות מרטיט את מיתרי השמע שלו קול צלצול - סלסול - המכשיר הסלולרי שלו. הוא משוחח עם מישהו. יועץ ? סוכן? אח שלו? כבר על הבוקר הוא "דפק קופה", צבר רווחים דמיוניים. מה יעשה עם כל המיליארדים שצבר? הוא כבר השקיע-כאילו בכל מדינה אפשרית על הגלובוס. הוא בנה מרכזים מסחריים ברפובליקות נידחות. הוא רכש יאכטות ומטוסים, גם תרם בעין יפה ובכיס נדיב.
על-ידו, במרחק צג, שותק כדג, יושב ילד אחר. הוא אינו מהמר. הוא שכיר חרב. רוצח. אחת לדקות אחדות הוא עורף ראשים, מרוצץ גולגולות. לפעמים הוא מרסס אש מלועי רובים ומכונות ירייה שונות. אין יריב שיעמוד מולו. כל נינג'ה הוא פודל על ידו. סופם של כל יריביו להיירות ולהיהרג. אין לאיש מהם סיכוי מולו. הרוצח הווירטואלי השקט במרכז המחשבים לא פוחד מאיש. בחוץ הוא ילד אחר לחלוטין. שם, בחיים האמיתיים, הוא הולך ירא, מהוסס, לעתים נראה מבוהל, עוקף ריכוזים של ילדים שעלולים לאיים עליו. עיניו זזות ורצות שמאלה וימינה, כעיני שפן מבועת. מי כמוהו יודע, שסכנות אורבות מכל עבר, צצות מכל פינה, מכל עיקול או סמטה.
ספק אם הם פגשו זה את זה בחוץ אבל כאן, בפנים, במרכז המחשבים במתנ"ס, הם מכירים זה את זה. ילדי המקלדות והמקשים, הפורטים על הקלידים כפסנתרנים מיומנים. כל אחד מהם גאון בתחומו. לך תגיד להם שהם משחקים בכאילו, בנדמה לי. שיום יבוא והם יגלו שילדותם אבדה לה, להם, אי שם, בין הצג למקלדת.