שיא ישראלי בחילול כבוד המת

כלי התקשורת עמוסים בתיאור הישגי ספורטאינו בבייג'ין. לאחר תשעה באב, יום האבל הלאומי ש'נתקע' לנו באמצע המשחקים, גם אני מצטרף למחיאות הכף. אומנם הבנתי המקצועית בתחום היא די קלושה, ותחושתי היא כי ההישגים הם לא מי-יודע-מה, בכ"ז לטובת המוראל הלאומי גם אני מריע! אני תמיד בעד טפיחה על השכם, גם אם היא עצמית... על מה שאינני יכול להריע, ואני יכול רק להתריע, הוא חילול כבוד הנפטר קוסטה מנדל שטרם נקבר, זה שבנו אלון "שבר שיא ישראלי במשחה 200 מטר פרפר". לבי-לבי על כל מי שאירע לו אסון 'באמצע החיים', תמיד ברגע הבלתי צפוי ביותר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטרגדיה נוראית של נפילת פתע מסולם, כפי שאירע לאבי משפחת מנדל - גזירת שמים שאיננו יודעים פשרה. הקב"ה שגזר הוא ינחם את האבלים. אף על-פי כן, לא אמנע מלהביע דעה על השתתפות אלון בתחרות השחייה בימי ה"שבעה" ועל הלנת המת כשבוע, עד לשוב הבן-הספורטאי ארצה (ביום ששי?). ארשה לעצמי להתייחס משום שהנושא נומק במושגים של 'כבוד לאומי' ו'כיבוד אב' - ועל כך יש בפי מילים אחדות, גם אם לא נשאלתי ישירות. איסור הלנת המת הוא החמור מביניהם. כל מי שיד לו במורשת ישראל זקף גבה בתמיהה: כלום הישגי ספורט דוחים קבורה? מסורת ישראל היא להזדרז ככל הניתן, הן מבחינת ההלכה ("לא תלין"), הן מבחינת מושגי קבלה ("טירדת הנשמה") והן מבחינה רגשית. מעשים בכל יום שבני משפחה אבלים אינם בארץ ולא ממתינים להם תקופה כה ארוכה, וזה כבודו של הנפטר! אפשר "לשבת שבעה" גם במרחקים, גם בסין וגם במטוס, והשהיית הקבורה איננה עולה בקנה אחד עם "כבוד המת" ועם התרבות היהודית ומורשתה. ולעצם ההשתתפות בייצוג הבינלאומי של ישראל ע"י "מי שמתו מוטל לפניו" ובתוך ימי ה"שבעה"; אכן, לו היו שואלים למוצא פי ביחס למי שנמצא בשליחות ביטחונית או מדינית - האם להמשיך במשימה הלאומית או ל"זרוק הכל" וברגעי בכי אלו להתאחד עם המשפחה ולטוס ללוויה - הייתי לוקח בחשבון את המושג "מי שרבים צריכים לו". במקרים בהם אין תחליף מיידי יש מקום להעדיף שליחות לאומית חיונית על פני אבל יחיד, וזה כבודו של נפטר. מאידך-גיסא, במשלחת כלכלית, תרבותית או ספורטאית אינני מוצא שמץ של היתר ושל כבוד בדבר. אדרבה, אילו הנציג האבל היה מודיע "אני לא במשחק! כבוד אבי חשוב לי יותר מזרי דפנה או ממדליית ארד" - היה מנחיל כבוד לא רק לעצמו. המסר הלאומי והיהודי של "גדול כיבוד אב" היה כובש לבבות, ואפילו כתבי תקשורת ציניים היו מדווחים באהדת "כל הכבוד!" יתר על כן, אילו השחיין היה שומר מצוות (ואני נוהג לדון בכל שאלה אקטואלית מתוך הפריזמה של "מה היהדות הייתה אומרת לנזקקיה?"), והיה חש תיסכול נוראי בהחמצת תקוותו בת-שנות-אלפיים, היה מקום אולי להציע לו "לשבת שבעה" בכפר(?) האולימפי, בהפגנתיות ראויה ומתוקשרת, ולקפוץ למים רק למשחה בודד "כמי שכפאו שד". או-אז כוח ממרום אולי היה נענה לקראתו ומאיץ את שריריו בכוח מדחפי הכניעה למנהגי היהדות. אין חשש, גם המעבדות הטובות ביותר לא היו מגלות בדמו את התמריץ של 'קידוש השם' ומסורת העם היהודי. מסקנתי העגומה היא איפוא: החמצה! ובעיקר, ההפך מ"כיבוד אב"!