אולי כעת נוכל גם (לפחות לנסות) להבין במה נחשב ט"ו באב יותר מט"ו בניסן (פסח) או מט"ו בתשרי (סוכות). גם נבין במה הוא דומה ליום הכפורים, היום הכי קדוש בשנה שגם כתוב בתורה. המשותף לשני ימים אלו הוא עבודת בני ישראל מלמטה למעלה, מיוזמתנו. היוזמה שלנו להתקרב לרבונו של עולם מתבטאת בגלוי ביום הכפורים, שהוא היום בו כולנו שבים אל ה' וזוכים לכפרה מלאה. המאמץ הזה להתקרב, מתבטא בט"ו באב עוד יותר מאשר ביום הכפורים, שעליו נצטווינו בתורה ובו הקב"ה בכבודו ובעצמו מעודד אותנו להתקרב אליו. לכן המשנה מקדימה את ט"ו באב ליום הכפורים, כי עיקר העניין הוא העבודה מלמטה למעלה, וזה מתבטא הכי טוב בחג האהבה בין ה' לעם ישראל.
היום הזה גם חל ימים ספורים לאחר היום הכי קשה בשנה, תשעה באב, בו חרבו שני בתי המקדש ועליהם אנחנו בוכים מאז ועד שיבנה בית המקדש השלישי והנצחי. אחרי ההלם והצער הנורא שחווינו בתשעה באב – לוקח כמה ימים להתאושש; וכשמגיע היום החמשה עשר בחודש והלבנה במילואה – אנחנו מתמלאים אופטימיות כשמתבוננים במסר של היום הזה. החושך הנורא של תשעה באב, כאשר חרב בית המקדש ונדמה כאילו חלילה נותק הקשר בינינו לבין בוראנו, נהפך לאור גדול בחמשה עשר בו. ברור לנו שהחורבן הנורא אינו אלא כדי לפנות מקום לבניין הרבה יותר גדול ומפואר מכל הבחינות, והשמחה שלנו היא על העתיד לבוא. כלומר, זה נמצא כבר עכשיו, אבל עדיין בהסתר. אנחנו שמחים על מה שיש בהעלם ומתפללים שיגיע הגילוי הגדול.
וזהו ההבדל בין היום הזה ובין החגים הכתובים בתורה. גם פסח וסוכות חלים ביום בו הלבנה במילואה, בשיא האופטימיות, אבל אותם קיבלנו מלמעלה וחסרה בהם המעלה של הפיכת החושך לאור. כלומר, גם בפסח נהפך החושך של שיעבוד מצרים, לאור הגדול של הגאולה ושל מתן תורה, אבל הכל בא מלמעלה, בלי מאמץ אמיתי מצידנו. ומכיוון שכך, אין לזה קיום אמיתי בנפשנו פנימה וזו הסיבה שהגענו לחורבן ראשון, ושני, ועדיין מצפים ומייחלים לגאולה האמיתית והשלמה. כי כנראה לא עשינו מספיק עבודה להפנים את הקשר העצמי שבינינו ובין הרבונו של עולם. החשיבה וההתנהגות שלנו עדיין גלותיים, עדיין משועבדים לרבדים הגופניים, הבהמיים. המסר של ט"ו באב אם כן, הוא בדיוק הפוך מזה המשתקף מתוכנו המתוקשר ומיוחצן אצלנו.
כאמור, השנה ט"ו באב חל בשבת פרשת ואתחנן, שבת נחמו. זו השבת שאחרי תשעה באב, בה מתחילים להתנחם על החורבן הנורא, מתוך התבוננות בעתיד המזהיר. בשבת זו קוראים את עשרת הדברות בפעם השניה, וזה בדיוק אותו רעיון של העבודה מלמטה למעלה. הרי קראנו אותן כבר בפרשת יתרו, בסיפור התרחשות הדברים בזמן אמת, כאשר שמענו אותן מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו – אז בשביל מה משה חוזר על זה כאן, כמעט מלה במלה? אלא שהעובדה שמקבלים משהו מלמעלה, עדיין אינה מחייבת שזה יהיה שלנו באמת, שֶׁנַפְנִים את הרעיון. זה כמו ששומעים הרצאה, אפילו בליווי מצגת משכנעת, מתפעלים ואחר כך חוזרים לשיגרה. מה ששמענו בהרצאה – לא באמת שינה אצלנו משהו. כדי שישנה – צריכים תרגול, צריכים הרבה עבודה עצמית, הרבה התבוננות.
את ההתבוננות הזאת, את הדרך להפנמה, מציע לנו משה רבנו בחזרו באזנינו על עשרת הדברות ששמענו כולנו. והוא אף אומר לנו את הדברים בפירוש, מסביר לשם מה הוא משחזר את מעמד הר סיני, והפעם מפי עצמו (פרק ד): [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. אבל כאמור, לא מספיק שהראו לך, אתה ואת, כל אחד ואחת מאתנו, צריכים לעמול על הפנמת הדברים. איך עושים את זה, איך מפנימים – [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד.
מסתבר שמשה רבנו מכיר אותנו היטב ולכן, כדי לחדד את המסר, הוא מדבר אלינו בסגנונות שונים; כמה פסוקים קודם, באותו פרק מזהיר אותנו משה רבנו: [ט] רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. ורש"י מפרש: אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם מתוך שכחה – תֵּחָשְבו שוטים: ומה קורה כאשר משכיחים את הדברים במכוון? כדי לקבל תשובה לזה צריכים לראות מה שקורה אצלנו, והמראה לא נעים, מאד לא. ונותר רק להתנחם בדברי הנביא (ישעיהו מ) שנקרא השבת: (א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם: ובנחמת זו ננוחם כולנו כדי שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים.