הפחד מרופא השיניים הוא אחת הפוביות הנפוצות אצלנו. עם כל ההתקדמות הטכנולוגית של המאה ה-21, עדיין לא נמצא מזור מלא למיגור הפחד הזה, המטיל את אימתו על רבים וטובים מאיתנו.
בימי ילדותי, בשלהי שנות ה-40 של המאה החולפת, טיפל רופא השיניים במטופליו בלא שהזריק להם, קודם לכן, זריקת-הרגעה משככת-כאבים, כמקובל כיום.במקומותינו. טיפול ישיר, ללא אלחוש, היה באותם הימים הנורמה המקובלת, באשר המזרק המרגיע עדיין לא היה אז בשימוש רפואי.
יום הטיפול אצל רופא השיניים, בחדר האחות של בית-הספר היסודי, היה יום ידוע לשמצה בקרב התלמידים וסיוט של ממש עבורם. הרופא, שהגיע לביקור השנתי שלו, לצורך בדיקת פיותיהם של התלמידים, הצטייר אצלם כמפלצת. בהעדר חדר-המתנה, הוא נהג לרכז את כל התלמידים הנבדקים בחדר האחות הצפוף והאימתני כל כך בעיניהם. בלית ברירה נאלצו התלמידים, הממתינים לתורם, לצפות באחיהם לצרה, היושב חסר-אונים על כסא הרופא, כשהוא רועד מפחד מן הצפוי לו.
בהגיע רגע ה"סתימה" - ולמי לא הייתה כזו - הוטל על התלמידים גם להאזין ליבבותיו של התלמיד המטופל. זה הספיק לכולנו, ואז, כשכבר איבדתי את קצה הסבלנות שלי, הוכרז, לפתע, שמי כ"בא בתור".
כמו נידון למוות עליתי על "כסא המוות", כפי שקראנו לו כולנו, בתחושה אימתנית שהנה הגיע הרגע האימתני, שבו אני עומד לעלות לגרדום.
פה גדול
"תפתח פה גדול-גדול" - ציווה עלי הרופא בנימה סמכותית, שלא הותירה כל מקום לספק. ומשלא נשמעתי לו, מפחד-לא-בר-שליטה, רועד כולי בפיק-ברכיים, הוא פער בעצמו את פי בכל החוזק. בלא להמתין לרגע, הוא החל מייד במלאכה הארורה, שלף את המקדח האיטי, שרק המרעום שלו הרטיט את עצבי, שכבר היו רופפים בלא-הכי. ואז בא הכאב החד, שפילח את הפה הפעור והלא-מורגע, שפשוט הוציא אותי מדעתי. בלא יכולת לדבר, נופפתי את ידי לעבר הרופא, לאות שיואיל להרפות ממני מיד. אבל, במקום להיענות לקריאת ההצלה, מיהר הרופא לסלק את ידי בכוח, תוך שהוא מזהירני כי אם אפריע לו במלאכתו, הוא עוד עלול לפגוע בלשוני.
משהלך והתעצם הכאב, שוב הנפתי את ידי לעבר הרופא, אך הפעם, באורח אינסטינקטיבי ורפלקסולוגי, פגעתי, שלא בכוונה, בפיו. זה הספיק ל"סנדלר", כפי שקראנו לו, כדי להסיק את המסקנות ולסלק אותי, תוך כדי הטיפול האינטנסיבי, מן הכסא. "החוצה" - ציווה עלי ה"סנדלר" בזעם. "החוצה, ולא לחזור לפה"! באותו רגע חשתי את עצמי המאושר באדם. כאב הטיפול, שעדיין היה באיבו, נשכח ממני כהרף-עין והיה כאין וכאפס לעומת המפלט מכסא הרופא.
אדם חדש
שבע-עשרה שנים תמימות הסתובבתי עם הטראומה הנוראה הזאת, בלא יכולת להירגע ממנה. חצי שנה לא אכלתי על צידו האחד של הפה וחצי שנה נוספת על צידו השני. הכאבים שסבלתי מהשיניים הפגומות היו שווים את טראומת הביקור אצל "הסנדלר" שכה הכאיב לי.
שבע-עשרה שנים תמימות הסתובבתי עם פה טעון תיקון, עד שיום אחד הגיעה הגאולה. בהיותי סטודנט באוניברסיטה, פגשתי אתד מידידי, שהפך לימים לרופא-שיניים בעצמו. בקשב רב הוא האזין לסיפור-הטראומה שלי, ואז, בקול מרגיע ומלטף ממש, הזמין אותי לבוא למרפאה שלו, כדי שאווכח, במו עיני, כי הזמנים השתנו.
הלום-כאב ובלא לחשוב פעמיים, שמתי את נפשי בכפי והגעתי למרפאה. לפני ששלח ידו לפי, הוא הרצה באוזני, לפרטי-פרטים, את אורח הטיפול שלו, שלב אחר שלב. תחילה הזריק לפי חומר מרדים-מאלחש, וכעבור דקות ספורות חשתי את פי כמשותק. "עכשיו" - אמר רעי הרופא, בנימה מרגיעה של פסיכולוג - "עכשיו אני יכול לגשת, בשקט, למלאכה, בלא שתחוש דבר.
לפני שהחל בטיפול, שלף הרופא פטיש קטן והיכה בו על השן החולה והתורנית. "אתה מרגיש משהו, מלבד עצם המכה?" - ביקש לדעת בקול אבהי. ומשהשבתי בלאו מוחלט, הוא הכריז: "עכשיו אני יכול, סוף סוף, להתחיל בטיפול, אבל אם תחוש בכאב כלשהו - סמן לי ואפסיק מיד"!
למותר לציין כי המזרק עשה את שלו, ואני ישבתי רגוע, לא-מכווץ, מתמסר כולי לעבודת הקודש ובלא לחוש שום כאב. כעבור שעה קלה כבר הייתי אדם חדש עלי אדמות. כזה שיכול, סוף סוף, לאכול בכל פה...