המלחמה בגאורגיה, הלא היא גרוזיה במודל הסובייטי הישן, יש לה סמליות אל מעבר לפן הצבאי הצר. אך טבעי היה שמדינת בת 4.5 מיליון תושבים, חשובה וחזקה ככל שתהיה לא תוכל לעמוד בפני המעצמה הרוסית החדשה. לעת עתה, אין לדעת בדיוק מי פתח במלחמה, ברם ברור לחלוטין מי הייתה מעוניינת מאוד במלחמה ומי ניצחה: רוסיה.
למרות התפרקות בריה"מ והגוש הקומוניסטי, רוסיה לא ויתרה מעולם על חלומה הישן-נושן להמשיך ולשלוט באזורים שהיו חלק מן ה"גטו" הסובייטי הזכור לרע. כל מי שהשתעשע במחשבות שהנה כל מדינות מזרח אירופה וכל אותן רפובליקות סובייטיות לשעבר יהפכו להיות פרו-מערביות ורוסיה תשב בשקט, טעה טעות חמורה.
יש המטילים את האשמה על ארה"ב ומדינות המערב שלא ממש היו להוטות להתערב באופן יותר אגרסיבי כדי לעצור את הרוסים מלמחוץ את גרוזיה. יתכן והטרוניה מוצדקת ברמה התיאורטית, אך ברמה הפרקטית היא מוכיחה ששום דבר לא נלמד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה כאחת.
מלחמת העולם השנייה הייתה הזדמנות בלתי חוזרת עבור בריה"מ להרחיב את מעגל השפעתה על מזרח אירופה כולה ולהפוך עמים רבים מספור לחלק בלתי נפרד מן הקונפדרציה הרוסית המאוד מיוחדת. האיש שהגה את הרעיון וגם מימש אותו היה סטאלין, הלא הוא יוזף ויסריונוביץ גיוגשווילי, בשר מבשרה של גרוזיה. ביד ברזל שאין צורך לתארה הכניע בכוח הזרוע ותוך שפיכת נהרות דם, את כל העמים שהרכיבו את בריה"מ והשליט את מרותו על כלל מזרח אירופה והבלקאן. התקוממויות דוכאו ביד "פלדה" ( סטאלין ברוסית) והמערב לא הושיע. בכל שנות שלטונו של סטאלין הוטלו על המדינות שסביב בריה"מ מורא ופחד. המשטרים הקומוניסטיים במדינות השונות חיו תחת המגף הרוסי ללא כל אפשרות להיחלץ, עד כדי מחנק כלכלי ופוליטי.
מורשתו של סטאלין נמשכה בכל שנותיה של בריה"מ עד התפרקותה המדינית. הראיה היא הפלישה להונגריה ב-1956 וצ'כוסלובקיה ב-1968. גם אז המערב היה חסר אונים מול הנחישות והברוטאליות של בריה"מ.
האומנם רוח חדשה?
קריסת בריה"מ הפיחה רוח חדשה במערב. היו שחשבו שכל המדינות במזרח אירופה תהפוכנה לדמוקרטיות מערביות ורוסיה תרד מן הבמה הפוליטית כמי שהייתה מעצמת על. אלא שלהיסטוריה מסלול משלה. עלייתו לשלטון של פוטין סימלה את חזרתה של רוסיה אל המסלול של הישן-נושן. פוטין, יציר כפיה של בריה"מ, פוליטיקאי שרכש את הכשרתו בין כותלי הקרמלין הישן, אותת מפורשות שכל כוונתו להחזיר את רוסיה למעמדה הבינלאומי טרם נפילת בריה"מ.
מן העין המערבית נעלמו מעשיות פוטין בארץ רוסיה ומעבר לגבולותיה, אך ההתעלמות הזו לא שנתה את המציאות. פוטין דבק במדיניותו תוך הבנה מעמיקה ששליטה על מקורות האנרגיה העצומים יאפשרו לרוסיה לחזור למעמדה הבינלאומי. באיומים ובמעשים, פוטין הצליח להרתיע את המדינות העצמאיות החדשות במזרח אירופה ואסיה שהיו חלק, כאמור, מן השליטה המוחלטת של בריה"מ. סכסוכים מקומיים דוכאו מיד קשה. הסכמים מוזרים נחתמו מתוך פחד וחשש שמא רוסיה תפעיל את עוצמתה הצבאית. לאחר שמונה שנים של שלטון, פוטין יכול היה לרשום לעצמו הישגים עצומים בהפיכת רוסיה מחדש למעצמה עולמית.
אין חשיבות כלל ועיקר אם רוסיה פתחה במלחמה או גרוזיה. התוצאות הן שקובעות : רוסיה מחצה את גרוזיה והמערב שוב אכזב, במיוחד את נשיא גרוזיה שאאקשוילי. מדבדב וה"מלך" האמיתי של רוסיה, פוטין, יצאו למלחמה כאשר הם ידעו בדיוק שלא תהיה כל התערבות מערבית. גם הם יודעים לקרוא את המפה המדינית. עבורם המלחמה בגרוזיה היא איתות ברור שלמה שעלול לקרות עם התוכנית האמריקנית להצבת מערכות הגנה בפולין וכ'כיה תתממש. גם אם יעלוזו מומחים שונים, קיימת אפשרות סבירה שרוסיה לא תירתע אלא תפעיל כוח נגד שתי המדינות שפעם סרו למרותה של בריה"מ. היום, לאחר הצלחת רוסיה וכישלון המערב בהגנתו על גרוזיה, האיומים ממשיים יותר מאי - פעם. פוטין לא יירתע ללכת על הקצה אם המערב ימשיך לגמגם כפי שעשה במשך שנים כה רבות.
למרבה הפליאה אולי, דווקא האיחוד האירופי עשוי להגיע למודוס וויונדי עם רוסיה. לארה"ב היסטוריה ארוכה של סכסוכים עם רוסיה או קודמתה, בריה"מ. יש להמתין לממשל הבא כדי לנסות ולזהות את המגמות החדשות.