פעם בראשית שנות השבעים, ניסה יהודי אחד, מאיר לנסקי, לעלות לישראל באמתלת חוק השבות. הוא ביקש לעשות עלייה עקב חקירה נגדו, על מקומו המכובד ביותר במאפיה של ארה"ב.
ארה"ב לחצה והתנגדה וישראל הסכימה לסרב לעלייתו, חרף קדושתו כיהודי. לנסקי הועמד בארה"ב למשפט על עבירות מס ונידון למאסר של שנה וחצי. לבסוף אישומו בוטל. בזקנתו סיכם לנסקי את פעילותו במאפיה במשפט המפורסם "למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות מאשר בדרכים לא חוקיות" (הציטוט מויקיפדיה).
יהודי ושמו טלנסקי
עברו יותר משנות דור ועל קוצו של ט', הפרקליטות נדרשת ליהודי אחר, בשם טלנסקי. לו הייתה חכמה ורוצה באמת לעקור מן השורש את נגע הסיאוב של ראש-ממשלה ולטהר את סירחותיו, הייתה מעניקה מראש מעמד עד מדינה לטלנסקי. כך הייתה מונעת למפרע פיצוץ והגברת אנטישמיות ביחסינו הצפויים עם ארה"ב. הרי אפילו רוצחים-שקרנים מתועבים כחול-לבן, מקבלים כאן מעמד כזה - למען חקר האמת - ובתמורה הפלילו אחרים, באמת או בשקר.
ועכשיו מדוע שארה"ב תסכים לתת לטלנסקי חסינות? טלנסקי הוא סוג של "שיטה" ישראלית, והאינטרס הישראלי-אמריקני היה שתתקיים, רחוק מן העין קרוב אל הכיס.
אולמרט, בעזרת התקשורת בישראל, היה מוכן פתאום לחלק את ירושלים, מהמקום ה-32 בתחתית הליכוד, אחרי שנשבע חגיגית שלשונו תידבק לחיכו, אם ישכחה שלמה. התקשורת אהבה את השקפתו המתהפכת כבר אז - והוועידה אותו כאות הוקרה לראשות-הממשלה. זאת אחרי קמפיין הכפשה ענק שעשה לפרס: "פרס יחלק את ירושלים".
והנה אחרי העבודה הזו, בא ליכוד בין שניהם בקדימה. אלא שאולמרט לא הסתפק בסתם בריכה. הוא בנה מזרקת ענק ססגונית, המטילה מימיה בשלל צבעי הקשת על המדינה ועל ראשי אזרחיה.
עכשיו עלולים המים האלה להטביע את הפרקליטות ביחסינו עם ארה"ב. טלנסקי כעד מדינה, בזמן, היה מטהר כאן את האורוות ומתאדה בשקט לחיק נכדיו. זוכה בשיבה שקטה ומנוחה נכונה, בבוא זמנו, בהרי ירושלים.
זה מה שהיה קורה כאן, לו כבוד השופט שמגר היושב בתוכנו, היה עדיין ממונה אצלנו על שיקול הדעת המשפטי. כבוד השופט שמגר, האחראי המבוגר האחרון שלנו, הרי הציל אותנו מפני ליקויי מאורות בוועדות החקירה הממלכתיות, שעמד בראשן - לרצח ע"י ברוך גולדשטיין בחברון ולרצח רבין בידי יגאל עמיר.
דברי הימים
וזהו תקציר דברי הימים כאן, עד כה: פרס נטע את עץ ארז ההתנחלויות ב-1975 בעפרה, על-רקע "יחסים מתוחים" עם רבין ראש-הממשלה.
רבין, כשר הביטחון, נכנע לסחטנות ב-1985 ושחרר את 1,150 רוצחי ג'יבריל, מייסדי האינתיפאדה הראשונה ב-1987.
רבין, שוב כראש-ממשלה, ניסה בתום לב אמיתי לעשות שלום עם עראפת - על אף כל הסימנים שעראפת היה ונותר נוכל טרוריסט. רבין שילם בחייו ונרצח בידי יגאל עמיר ב-1995.
שרון התנתק מחבל עזה ב-2005 והרס את הישובים שהאמין בהם באמת, כדי לזכות בחסינות פלילותו האתרוגית בתקשורת.
אולמרט, עפר לרגלי קודמיו, שהם לפחות גם בעלי זכויות בארץ הזו - אף לא המתין עשור, כדי להרקיב את הממלכה כולה. הוא הלביש שק גם על ראשה של התקשורת ומצליח גם לקרוע קרע ענק בתוכה.
בבית הספר היסודי מלמדים, בשיעור גיאומטריה: מי שרוצה לתקן עקום מראש, לא ייצא לו ישר. יהודה עמיחי כתב: "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר ועל הגדולים, לא ירחם עוד". הגדולים האלה - הם, כנראה, אנחנו.