זה עתה חזרתי מן הסרט 'ואלס עם באשיר', ותמונת הבחור העומד מול תוצאות הטבח ומתנשם כמו הוא מצוי בתוך סיוט מר, אינה משה ממוחי ומלבי.
הבחור הזה מתחיל לראות. הוא מתחיל להכיר בתוצאות. הוא מתחיל לקחת אחריות. וזה מוביל אותי אל המאמר שכתבתי על קברו של ישמעאל במערת המכפלה. קבר שאין בו שום ציון, שום שלט שירמז על מי שקבור שם. על כל הקברים יש ציון. רק לא על הקבר הזה. וברגע שנודע לי שזה קבר ישמעאל, הרגשתי צורך לבקש סליחה ממנו על כל הפעמים שבהם התנהגו בני עמי בפחות מכבוד אנושי אל צאצאיו.
ספגתי הרבה מאוד ביקורת על המאמר הזה, ביקורת והשמצות. זה מחבר אותי אל מצב המודעות של גיבור הסרט הזה, העובר תהליך של שינוי מודעות, ולוואי וכל העם שלנו יעבור את תהליך שינוי המודעות הזה.
בתחילת הסרט אנו מתוודעים אל גבר כבן ארבעים, שמתוך שיחה עם חבר הוא מרגיש צורך להיזכר בשירות הצבאי שלו בלבנון. עד כה נמחקו הפרטים מזכרונו. "זה לא בסיסטם שלי", הוא אומר. ואז הוא מתחיל במסע פנימי ארוך, כדי לברר לעצמו ולנו היכן היה במשך השהות שלו בלבנון. אט אט נחשפים מימדי הזוועה. ואין תמה שהוא לא זכר, כי קשה לנו לשאת בזיכרון מעשים קשים שעשינו, במיוחד אם אנו מרגישים אשמה.
ייתכן שכל העם שלנו חש אשמה על אירועי סברה ושתילה, אחרת איך אפשר להסביר את ההתנערות הקולקטיבית מאחריות למה שנעשה שם? ושיהיה ברור, איני באה להאשים פה איש. להפך. אני באה לעשות את האבחנה החשובה כל כך, בין אשמה לבין אחריות. אבחנה שלרוב אין אנו עושים, ולכן אנו מדחיקים מעשים קשים שלנו אל מקום עמוק במודעות שלנו, מתוך מחשבה שאם משהו מודחק, הוא לא קיים. אך האמת היא, שהרגשות הללו קיימים מאוד בתוכנו, אלא באופן בלתי מודע. הם פועלים כארס קטלני סמוי, שיום מן הימים ישתלט עלינו, ויגרום חס וחלילה למחלה קשה או אפילו למוות.
לכן התהליך שעובר כאן הגיבור בסרט חשוב כל כך, לעצמו ולנו, למודעות הקולקטיבית שלנו. כי צריך לדעת להבחין בין אשמה לבין אחריות. כשמרגישים אשמה אנו תקועים, קשה לנו לזוז ולעשות משהו עם האשמה, המובילה לדיכאון ולהרס עצמי. אבל אם אנו לוקחים אחריות, הרגש הזה לוקח אותנו קדימה. אל השאלה: אז מה אני יכול/ה לעשות עכשיו כדי לתקן. נכון שיכול לבוא מישהו ולומר: הרי המעשה כבר נעשה. אז איך אפשר לתקן?
כאן נכנסת הקבלה לתמונה. על-פי חכמת הקבלה, אין מעשה שאין לו תיקון. גם למעשה החמור ביותר. בעצם, אנו באנו לעולם הזה כדי לתקן עוולות שפגמנו בחיים קודמים, ולכן אנו בנויים לחטוא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. כשאומרים רע, אין הכוונה לרוע מכוון, אלא המלה רע היא ראשי תיבות של "רצון עצמי". כשתינוק נולד, הוא במצב של יצור חסר ישע, שכדי לשרוד הוא חייב לקבל כל הזמן - תשומת לב, אהבה, מזון, בגדים, דיור - ורק כשהוא מגיע לגיל מצוות הוא מקבל תוספת נשמה יתירה המאפשרת לו להבין שכדי להמשיך לקבל בחיים, הוא חייב גם לתת.
המשמעות הנפלאה והעצומה הזו של בר ובת המצווה נשכחה מזמן, ולכן רובנו רוב הזמן שקועים בדאגות הפרטיות שלנו, וקשה לנו לראות את התמונה הכללית. גם הגיבור בסרט הזה היה שקוע בעצמו וביגונו הפרטי. חברתו עזבה אותו לפני הגיוס, והוא שואל נפשו למות כדי שתתחרט. רק בסוף הסרט הוא מתחיל לראות, לחוש, להבין, שיש לו אחריות למצב שהתהווה.
בסוף הסרט, כשעלו האורות, הרגשתי שהדמעות זולגות מעיני ללא מעצור. הבטתי ימינה ושמאלה, וראיתי שגם שאר הצופים יושבים הלומים במקומם ומוחים דמעה. כי הבחור הזה הוא אנחנו. כל אחד ואחת מאתנו. הנער הזה, שנזרק אל התופת שמכה בו ללא רחם, עובר כאן תהליך עמוק של שינוי. מנער ששאל את נפשו למות מכיוון שחברתו נפרדה ממנו לפני הגיוס והוא רוצה להסב לה צער, מאדם שלא יכול היה לשאת את תוצאות מעשיו ולכן לא יכול היה להיזכר בהם, הוא מתחיל לראות. הוא מתחיל לקחת אחריות. הוא מתחיל להבין שהוא היה שם, ולכן יש לו חלק במה שהתרחש, גם אם לא השתתף בפועל.
כל אחד ואחת מאתנו נושא באחריות הזו. גם אם לא היינו שם.
אני מרגישה אחריות אישית למה שהתרחש שם, למרות שלא הייתי שם ולא היה שום סיכוי לכך שאהיה שם. אני מרגישה אחריות אישית בכל פעם שמתרחשים מלחמה או רצח. כי על-פי הקבלה כל אחד ואחת מאתנו אחראי לתיקון שלו, ובכך הוא אחראי גם לתיקון הקולקטיבי. ברגע שאדם עובד על עצמו, להיות פחות שקוע בעצמו ויותר בהקשבה ובנתינה לזולת, לראות בסבלותיו של בן העם השני, הוא תורם לתיקון החברתי והסביבתי. לכן אם אנו מצויים במצב של מלחמה, או זיהום סביבתי, לכל אחד ואחת מאתנו יש אחריות לכך.
ואפשר ואפשר לתקן. קודם כל, עצם העובדה שאני מכיר/ה באחריות שלי, כפי שגיבור הסרט הכיר באחריות שלו, היא צעד ראשון וחשוב בתהליך התיקון. כי מודה ועוזב ירוחם.
אנו מצויים עכשיו בעיצומם של שבעת השבועות שלפני ראש השנה, שבהם אנו אמורים לבדוק את עצמנו ולראות היכן פגמנו השנה הזו והיכן לא תיקנו עוולות עבר. נאמר שבראש השנה זוכה כל אדם למנת חיים נוספת. ביום האחרון של חודש אלול, ממש לפני כניסת ראש חודש תשרי, עוזבות הנשמות של כל בני האדם את גופם לשבריר של שנייה, ונכנסות שוב. אנו נטענים מחדש, איש איש על-פי מעשיו. יש אדם שיוטען לחצי שנה, יש לכמה חודשים, ויש לשנה שלמה.
זה הזמן שלנו לקחת אחריות, אישית וקולקטיבית, לגבי המעשים והמחשבות שלנו. ברגע בו אנו מכירים בכך ששגינו, מתחיל בעצם תהליך התיקון, ועוזרים לנו מלמעלה. אנו רק צריכים להכיר בטעות, ולהתחייב לא לעשות אותה שוב.
כי בנפשנו הדבר.