תפוח בשל מדי

בהילכת אונגרפלד הציבו השופטים בפני הציבור משוכה גבוהה ובעייתית, כשהתעקשו שביקורת חייבת להיות גם כנה וגם אדיבה. לי אישית אין כל בעייה להשמיע ביקורת כנה על פסק הדין, אך לדרוש באותה נשימה שהיא גם תהיה אדיבה...? מילא, ננסה, ומהיכן ניקח דוגמא אם לא מעולם המשפט? לפני זמן מה, האשימה נשיאה של אחד מבתי המשפט בישראל (להלן המאשימה) את נשיאת בית המשפט העליון (להלן העליונה) ב"זריית חול בעיני הציבור", ביטוי שפירושו נוכלות ורמאות. מאחר והמאשימה היא נשיאה של בית משפט, אין ספק שהיא הייתה מודעת לדבריה והיו לה את כל היסודות הנפשיים, העובדתיים והכימיים. ומאחר והמאשימה התייחסה לדברים שהעליונה אמרה בתוקף תפקידה כמנהלת ולא כשופטת, צריך היה היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את המאשימה לדין פלילי על-פי סעיף 288 הנוגע להעלבת עובד ציבור, שהרי העבירה אינה מותנית בעיקרון "אמת דיברתי". אלא שכאן באה המאשימה ולימדה את כולנו פרק בהילכות ביקורת שהיא מצד אחד כנה (בכך שהיא האשימה במפורש את העליונה שהיא נוכלת ורמאית), ומצד שני אדיבה (בכך שהיא לא ממש קראה לה במפורש נוכלת ורמאית). שאלת האגב שמתעוררת היא, הייתכן שאונגרפלד (שבהשוואה למאשימה אמר דברים שמבחינה ציבורית הם שוליים), הועמד לדין פשוט משום שהוא לא מכיר את הכללים? לאאאא... לא אצלנו (תנועת ביטול בכף היד)!! ביניש, באצילותה, לא הזכירה את "המחלוקת" הזו, כאשר היא פצחה לאחרונה בדברי הסתה כנגד התקשורת ובכך היא זרתה חול בעיני הציבור, והגיעה העת לעבור לניתוח ה"תקלות" בפסק הדין של אונגרפלד.