בית המשפט המחוזי בירושלים נתן לפני מספר ימים פסק דין חשוב במיוחד בנושא רשלנות רפואית באבחון וטיפול בגידול אשר הביא לשיתוקו של התובע. לטענת התובע, בן 39 אשר עבד כנהג, ניתן היה למנוע את הנזק, אילו אובחן הגידול בזמן. התובע טען גם כי הנתבעים החסירו פרטים חשובים מהרשומות הרפואיות.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק כי סעיף 17[א] לחוק זכויות החולה מחייב לתעד גם "הוראות טיפול". מאחר שעיתוי הפנייה לבירור יכול להיות, פשוטו כמשמעו, עניין של חיים ומוות, אין סיבה לפטור את הרופא מהתיעוד. והנה אין כל אזכור לכך שמדובר בבדיקה דחופה. עם כל ההבנה לקשיים טכניים הכרוכים בהקלדת הפרטים ע"י הרופאים, אין בכך כדי לגרוע מקיומה או מהיקפה של החובה לתעד כראוי את תלונות המטופל ואת בדיקתו. בעת נטילת אנמנזה ממטופל המתלונן על כאב, יש לברר את כל הפרטים החשובים שהם מיקום הכאב, אופיו ועוצמתו- ואת אלו אין רק לברר אלא גם לתעד.
הנתבעים היו: קופת חולים מאוחדת (הנתבעת 1), נתבע 2 הוא ד"ר פיליפ חדד הוא רופא משפחה בקופת החולים. נתבע 3 הוא ד"ר אהרון דנציגר הוא רופא אורטופד בקופת החולים. נתבעת 4 היא בית חולים הדסה בירושלים.
במהלך חודש אוקטובר 98' החל התובע לחוש ברדימות ובנימול בגפיו התחתונות. התובע פנה אל ד"ר חדד ונבדק על ידו. ד"ר חדד הפנה אותו לצילום עמוד שדרה ולבדיקה אצל אורתופד. התובע נבדק על-ידי האורתופד ד"ר דנציגר, והלה הפנה אותו לבדיקת מיפוי עצמות ולטיפול פיזיותרפי והמליץ על טיפול תרופתי.
בין לבין החמיר מצבו של התובע, הוא החל להתהלך באמצעות מקל הליכה, סבל מרדימות ומירידה בתחושה בגפיים התחתונות, ואף מהפרעות בשליטה על הסוגרים. ביום 11.2.99 נבדק התובע על-ידי פרופ' ויינברג, אורתופד של קופת החולים, והופנה לחדר מיון. ביום 12.2.99 הגיע התובע לחדר המיון בהדסה ובהמשך התברר, כי הוא סובל מגידול מסוג Cavetnous Hemangioma בגב האמצעי, בעמוד השדרה הטורקלי, בגובה חוליות D4-D5.
בית המשפט קבע כי החובה לתעד באופן מלא את תלונות התובע ואת מהלך הבדיקה, כמו גם החובה ליטול מהתובע אנמנזה מלאה, הופרו על-ידי ד"ר דנציגר. על-פי ההלכה הפסוקה, מקום שבו היה על הנתבע לבצע רישום נאות, אך רישום זה לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הנתבע. כך הם פני הדברים גם כאשר מדובר באי קיומן של בדיקות. לפיכך ההנחה היא שהתובע התלונן לפני ד"ר דנציגר לכל הפחות על תחושת נימול והירדמות, כפי שטען בתצהירו. בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי נוכח התלונות בדבר נימול ברגליים, היה על ד"ר דנציגר לבדוק את התחושה בגפיו התחתונות של התובע, דבר שלא עשה משום שהתרכז אך בבדיקת הגב התחתון.
ד"ר דנציגר התעלם מסימני החסר הנוירולוגי שהופיעו אצל התובע: תחושת ההירדמות והנימול והירידה בתחושה בגפיים התחתונות. ממילא שד"ר דנציגר לא שלח את התובע לבצע בדיקת הדמיה על-מנת לברר מה המקור לכך. ד"ר דנציגר בעצמו אישר בעדותו, כי לו היה התובע מתלונן על זרמים ברגליים או על העדר תחושה בגפיים התחתונות, אזי היו הבדיקה והטיפול שונים בתכלית, והוא היה שוקל להפנות את התובע לבדיקות הדמיה ולבצע בדיקות נוספות על-מנת לאתר את המקור לתלונות אלו. אין, אפוא, קושי לקבוע, כי משלא נעשה כן הופרה כלפי התובע חובת זהירות.
כמו-כן קבע בית המשפט כי מצבו של התובע בעת קבלתו במיון של בית חולים הדסה חייב ניתוח דחוף, ולא הייתה הצדקה לדחות את הניתוח עד ליום 22.2.99.
אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין הדסה, קבע בית המשפט כי חלקם של רופאי מאוחדת גדול באופן משמעותי מזה של בי"ח הדסה. בעוד שעקב מחדליהם של רופאי מאוחדת נדחו איתור הגידול והניתוח במספר חודשים, אשר במהלכם הדרדר מצבו של התובע, הרי חלקו של הדסה לא התבטא אלא בדחיית הניתוח במספר ימים. לאור מכלול הנתונים קבע בית המשפט כי רופאי מאוחדת ישאו ב-80% מהנזק והדסה ב-20% הנותרים.
בית המשפט פסק פיצוי של כארבעה מיליון ש"ח ממנו יש לנכות חלק מהתגמולים אותם קיבל התובע מביטוח לאומי.