מאז הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, נערכים שני סוגים של מאבקים בין הערבים לישראלים. הסוג הראשון הוא בעל אופי צבאי- על גיבוריו, רשעיו, קדושיו המעונים וקורבנותיו - הניטש בשדות הקרב. השני מקיז פחות דם אבל מלבה לא פחות יצרים, והוא המאבק על האשמה ההיסטורית למלחמת 1948 ולעקירתם של מספר רב של ערבים פלשתינים.
הצד הישראלי תופש את הטרגדיה הפלשתינית כמשהו שבעיקרו הביאו הפלשתינים על עצמם, על-ידי דחייתם המוחלטת את החלטת האו"ם מ-1947 על הקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל ומניסיונם האלים של המדינות הערביות השכנות להביא להכחדתה של המדינה היהודית שנולדה. מנגד, רואים הפלשתינים את עצמם - ביחס למאורעות של אותו זמן - כקורבנותיה של האסטרטגיה הציונית שנישלה אותם מירושת אבות.
ההיסטוריונים החדשים
בשנות השמונים המאוחרות קיבל הנרטיב הפלשתיני חיזוק מהופעתה של קבוצת "היסטוריונים חדשים" ישראלים, שבשיטתיות שיכתבו את ההיסטוריה הציונית ועיוותו את סיפור הישרדותה של מדינת ישראל. התוקפים תוארו כקורבנות אומללים, ואילו הקורבנות נעשו התוקפים. לעיתים נדירות ניתן היה למצוא בשכתובים הללו מילה על הרצון הערבי הגלוי, מאז שנות העשרים, לחיסול השאיפה הלאומית היהודית, או על המאמצים החוזרים ונשנים של היהודים להשיג דו-קיום ושלום. במקום זה, מתוארת הציונות על ידם כתנועה תוקפנית בעלת שאיפות התפשטות או כחלק מאימפראליזם אירופאי עושק. לפי אבי שליים, היסטוריון חדש בעל שם, ישראל הייתה "מעצמת-על צבאית - אגרסיבית ושתלטנית", בעוד שלערבים הפלשתינים "לא ניתן להתייחס אלא כאל קורבנות".
ההיסטוריונים החדשים היו מודעים לכך שהרבה מטענותיהם וגילוייהם המרכזיים מופרכים על-ידי עבודות קיימות של "סופרים ישראלים, שלא לדבר על סופרים פלשתינים, ערבים ומערביים", כפי שציין שליים. על כן ביססו כביכול ההיסטוריונים החדשים את הלגיטימציה לעבודותיהם על מסמכים מתקופת המנדט הבריטי וראשית המדינה, שנחשפו רק לאחרונה. אבל טענה זו נתגלתה כטענת שווא, בין היתר על-ידי וידויו המדהים של בני מוריס מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.
בזמן שחקר את לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1947-1949 (עם עובד, 1991) (להלן: הלידה), חיבורם המשפיע ביותר של ההיסטוריונים החדשים, הרי ש"לא הייתה [לי] גישה לחומרים בארכיון צה"ל או בארכיון ה'הגנה', וכמעט שלא לחומרים צה"ליים מיד ראשונה שהופקדו במקומות אחרים". למרות זאת, חזר מוריס וטען, "החומרים החדשים שראיתי במהלך השנים האחרונות נוטים לחזק ולאשר את הקוים העיקריים של התיאור, הניתוח והמסקנות ב-הלידה".
זהו גילוי מרשיע ביותר. הרי הסיבה לקריאת עבודותיהם של מוריס ועמיתיו הייתה בדיוק טענתם שהם חקרו מקורות חדשים. שכן היו אלה עדויות אלו, כך טענו ההיסטוריונים החדשים, שהצריכו בחינה מחודשת של ההיסטוריה הישראלית. אף-על-פי-כן מודה מוריס ש"לא הייתה לו גישה" או "שלא היה מודע" לארכיונים רבי ההיקף של המוסדות הישראלים, שפעולותיהם ב-1948 היו הבסיס להאשמותיו.
מוריס והיסטוריונים חדשים אחרים לא הצליחו לאמת ולאשש את מסקנותיהם בעזרת מקורות שכבר היו בנמצא. הם אימתו מה שכבר היה ידוע: שהתמוטטות החברה הפלשתינית ופיזורה היו באשמת המנהיגים הפלשתינים ומנהיגים ערבים אחרים, ולא אשמת הציונים.
הסילוף של מוריס
בבדיקה מדוקדקת, נראה שמוריס והיסטוריונים חדשים אחרים עסקו בסילוף שיטתי של ראיות. נדמה כאילו המציאו היסטוריה ערבית-ישראלית התואמת את האג'נדה הפוליטית שאותה הם מקדמים. הטקטיקות נעות מהסקה משוערת ו"תמימה" של מסקנות בלתי-נכונות ממסמכים, דרך קיצוץ מגמתי של חומרי מקור המסלף את משמעותם המקורית, ואפילו עד שכתוב טקסטים מקוריים כדי להעביר מסרים שלא התכוונו אליהם. כדאי לבחון שתי דוגמאות קצרות.
- במכתב לבנו מ-1937, כותב בן-גוריון:
"אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש את הערבים ולקחת את מקומם. שאיפתנו בנויה על ההנחה - שהוכחה לאורך כל פעילותנו - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ".
- אך ב-הלידה טוען מוריס שבן-גוריון כתב ההיפך:
"אנו צריכים לגרש את הערבים ולקחת מקומם".
מעניין, שבכתביו בעברית, הביא מוריס את דבריו של בן-גוריון באופן מדוייק, אולי כי ידע שהקוראים יוכלו לבדוק את המקור.
במאמר נפרד, עיוות מוריס את דבריו של בן-גוריון מישיבת הקבינט ב-16 ביוני, 1948:
"לא פתחנו במלחמה. הם שפתחו בה. יפו נלחמה בנו, חיפה נלחמה בנו. ואינני רוצה שאלה שנמלטו יחזרו. אינני רוצה שהם ילחמו שוב".
אלא שהמשפט המכריע - "אינני רוצה שאלה שנמלטו יחזרו" - פשוט אינו קיים בתמליל של הישיבה. במקום זה, כתוב במקור: "לא פתחנו במלחמה. הם שפתחו בה. יפו נלחמה בנו, חיפה נלחמה בנו, בית-שאן נלחמה בנו. ואינני רוצה שהם יילחמו שוב".
שוב, בגרסה העברית של מאמרו, מוריס לא עיוות את דבריו של בן-גוריון.
סיכון מקצועי?
אלה העוסקים במדע ההיסטוריה - אותו חיפוש קפדני אחר האמת ביחס לעברנו - נמנעים כצפוי מעיוות בוטה של העובדות. אבל בכל זאת בתחום המאוד פוליטי של לימודי המזרח התיכון, מתייחסים אל ההיסטוריונים החדשים בהערצה כאל חלוצים. הם נתפשים על-ידי עמיתיהם ותלמידיהם כאמיצים על כך שקעקעו את ה"מיתולוגיה" הציונית תוך כדי סיכון מקצועי בלתי מבוטל.
אך להיסטוריונים החדשים לא היה סיכון מקצועי ולו קל שבקלים. ברוב האוניברסיטאות האמריקניות, האירופאיות ואפילו הישראליות נשלטות הפקולטות למדעי הרוח והחברה על-ידי אקדמאים החושבים באופן דומה להם. למעשה, ההיסטוריונים החדשים נעשו דמויות ידועות המנצלות את יוקרתן. הם מקבלים הצעות לפרסום ספריהם והזדמנויות לנסוע ברחבי העולם כדי לחלוק עם אחרים את "ממצאיהם". תום שגב, עיתונאי והיסטוריון חדש, כבר התבדח על כך: "אנחנו מופיעים בבר-מצוות ובחתונות". אפילו דמות מינורית כדוגמת טדי כץ, סטודנט באוניברסיטת חיפה, שפרסם טענות כזב על טבח כביכול שביצעו הישראלים ב-1948 במאות פלשתינים בכפר טנטורה, נלקח למסע בקמפוסים בארה"ב כדי שיפיץ את פיברוקיו.
חברים של הפלשתינים
אין זה מפתיע שמכונת התעמולה הפלשתינית הזדרזה לאמץ אל חיקה את ההיסטוריונים החדשים. הרי מי יכול לספק "הוכחות" טובות יותר למהימנותו של הנרטיב הפלשתיני מחוקרים ישראלים, הטוענים לגישה אל מסמכים ישראלים שסיווגם הוסר והם הותרו לעיון לא מזמן?
פוליטיקאים בכירים, ביניהם נשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, ומסבירתו של אש"ף חנאן עשראווי, וכן אקדמאים פלשתינים, ביניהם אדווארד סעיד המנוח וראשיד חאלידי מאוניברסיטת קולומביה, ציטטו באופן סדיר את ההיסטוריונים החדשים לשם תמיכה בתביעות הטריטוריאליות והפוליטיות של הפלשתינים. בעיתון בעל ההטיה "ז'ורנל למחקרים פלשתינים" כבר הפכו את ההיסטוריונים החדשים לכותביהם האהודים ביותר. באתרי תעמולה פלשתינים יש אין ספור "עובדות" הלקוחות מכתביהם. על-פי הדיווחים, הנציגים הפלשתינים בועידות השלום הכושלות בקמפ דייויד (יולי 2000) ובטאבה (ינואר 2000) גייסו לטובתם את מחקריהם של ההיסטוריונים החדשים, בעיקר את הלידה של מוריס, בנסיונם לבסס את אשמתה של ישראל ב"נכבה" (שואה) של 48'.
ההשפעה על ישראל
להיסטוריונים החדשים הייתה גם השפעה עמוקה על הזרם המרכזי של דעת הקהל הישראלית בשנות אוסלו. עייפים מעשורים של טרור, ומשוועים לנורמליזציה ולפיוס עם הערבים, אימצו ישראלים רבים בעלי השכלה את הרעיון, שאינו נכון עובדתית, שמדינתם היא האשמה העיקרית בסכסוך. אם לא ניתן לפייס את הערבים על-ידי הרתעה צבאית, שאלו את עצמם, האם אי אפשר ללכת בדרך חדשה של קבלת תביעותיהם של הערבים, הכרה באשמת ישראל בסבלם של הערבים, והסכמה לויתורים פוליטיים וטריטוריאליים, שהם תולדה של "החטא הקדמון" הנעוץ בעצם הקמת המדינה היהודית?
דפוס חשיבה זה יכול להסביר בחלקו את העובדה שהרבה ישראלים בעלי השכלה נחפזו לקבל בזרועות פתוחות את הסכם אוסלו, ודבקו בכך שהסכם זה יפתור את בעיית עקשנותם של הערבים. מבחינתם, האלימות הפלשתינית והצעקנות המרירה שלהם חייבו יותר מאי-פעם את אימוצו של רעיון האשמה הישראלית. מתוך שכנוע שהטענות הערביות הן תוצאה של התוקפנות הישראלית, האמינו ישראלים רבים שאפשר להתגבר על אלימות רק בעזרת פייסנות וויתורים.
לאורך שנות ה-90, הפרשנות שנתנו ההיסטוריונים החדשים לסכסוך חדרה יותר ויותר למחשבה הישראלית, לתקשורת הישראלית ואפילו לתוכנית הלימודים הישראלית. "רק לפני עשור, מרבית החומר היה טאבו", התפאר מחברו של ספר לימוד חדש לכיתה ט' בפני ה"ניו-יורק טיימס". "עכשיו אנו יכולים להתמודד עם זה כפי שהאמריקנים מתמודדים עם האינדיאנים ועם העבדות".
אימוץ "היסטוריה חדשה" תחת אש
אפילו מלחמת הטרור הפלשתיני בספטמבר 2000 (אינתיפדת "אל-אקצה") לא הצליחה לעורר ישראלים רבים לסכנה שבהיסטוריונים החדשים. למעשה, המשיכה ישראל לשאת ולתת על שלום, גם כשיאסר ערפאת הבהיר שהוא פתח במלחמה "לשחרור" ירושלים.
אחד מן הנושאים והנותנים, שלמה בן עמי, הילל את תרומתם של ההיסטוריונים החדשים לתהליך הפוליטי. "המשא-ומתן היה מאבק של נרטיבים, וההיסטוריונים החדשים בהחלט חיזקו את אמונתם של הפלשתינים בתוקפו של הנרטיב שלהם... עושי השלום הישראלים הגיעו לשולחן הדיונים עם פרספקטיבות שעוצבו על-ידי המחקר החדש". בן עמי כל-כך התפעל מן ה"מחקר החדש" עד שביקש מאבי שליים, היסטוריון חדש מאוניברסיטת אוקספורד, לקרוא את כתב היד של ספרו מ-2006 על הסכסוך הערבי-ישראלי.
אותו פזמון
גם שנים לאחר קריסת תהליך השלום של אוסלו, ניתן עדיין להבחין בהשפעות המזיקות של ההיסטוריה החדשה. הסנטימנטים האנטי-ישראלים והאנטי-יהודים העזים, שהופיעו בשנים שלאחר פרוץ האינתיפדה, לא דעכו. ההשוואה הנבזית בין הציונות לנאציזם נעשתה רווחת, יחד עם תיאוריות קונספירטיביות מופרכות על שליטה יהודית וישראלית בענייני העולם. חלה אפילו עליה בהתקפות על מטרות יהודיות ברמה שלא נראתה מאז שנות השלושים.
גם כאן מילאו ההיסטוריונים החדשים תפקיד. למשל המאמר שהפך לספר, פרי עטם של סטיבן סקוט וג'ון מירשהיימר, שדנים ב"חטיפה" כביכול של מדיניות משרד החוץ האמריקני, פרי קנוניה של חבורת יהודים חסרי-רחמים המחוייבים לישראל. וולט ומירשהיימר מצטטים את ההיסטוריה החדשה בניסיון להוכיח שישראל כביכול התעמרה בפלשתינים. למעשה, שני התיאורטיקנים ליחסים בינלאומיים ציטטו מההיסטוריונים החדשים באופן נרחב כל-כך, עד שספרם עורר את כעסו של מוריס, שטען שציטטו אותו כביכול באופן לא נכון והוציאו את דבריו מהקשרם.
האם הציק לו למוריס מצפונו, ולו במעט, על הנזק הבלתי משוער שגרם לישראל ולמדע ההיסטוריה? בנוסף להתקפה על וולט ומירשהיימר, בא מוריס בביקורת גם על יאסר ערפאת בשל מסע הטרור שהוביל מטעם הרשות הפלשתינית לאחר כשלון שיחות טאבה. אבל גם בעת נסיונו לתקן חלק מן הנזק שגרם, פרסם מוריס מהדורה חדשה של הלידה ובו שוב שכתוב ההיסטוריה וחזרה על חלק מבדיותיו החמורות ביותר על ישראל.
נראה שלהיסטוריונים חדשים אחרים, ובכללם אבי שליים ואילן פאפה, לא היו יסורי מצפון. פאפה טען טענת שווא ולפיה הוא נרדף על-ידי האוניברסיטה שלו, וסיפק בכך את התירוץ לחרם שהוטל ב-2005 על אוניברסיטת חיפה על-ידי האיגוד החזק של מרצי האוניברסיטאות בבריטניה, המונה ארבעים ושמונה אלף איש. בסיורים ובהופעות תקשורתיות לאין ספור באירופה ובצפון אמריקה, הציג פפה את המדינה היהודית כשתל גזעני, קולוניאליסטי ומלאכותי במזרח התיכון, שיש לעוקרו בדיוק כמו שלטון האפרטהייד לשעבר בדרום אפריקה. מצטרף אליו שליים, שהפך בשנים האחרונות לתומך ב"פתרון של מדינה אחת" - מילת קוד להחלפת ישראל במדינה ערבית-מוסלמית והפיכת היהודים למיעוט של קבע.
למרות תמיכתו המוצהרת בחיסולה של יישות מדינית קיימת, בצירוף סילוף מרושע של ההיסטוריה הישראלית, הוזמן שליים לא מכבר להרצות במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה של אוניברסיטת תל אביב. הזמנה כזו מהווה דוגמה מאירת עיניים לחולי האינטלקטואלי שפשה באקדמיה הישראלית, ובצורה כוללת יותר בציבור בישראלי - חולי שהיסטוריונים החדשים תרמו לו תרומה מכרעת ומזיקה לאין שיעור.