פשיטת הרגל של שני ענקי המשכנתאות האמריקנים פרדי ופאני היא כנראה פשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה הכלכלית העולמית של מוסד עסקי יחיד. התגובה הטבעית לכישלון צורב של מערכת עסקית כה גדולה היא דרישה לממשלה "לקחת את העניינים לידיים'", להגביר את הפיקוח, להרחיב איסורים, להגביל ברישיונות ואישורים, להקים רשות פיקוח חדשה, ו"להסדיר" את הענף. אוסף הצעדים החונקים מכונה "רגולציה" (עדיין אין מילה נרדפת בעברית).
שני ענקי המשכנתאות לא הוקמו על-ידי יזמים "קפיטליסטים"
שני ענקי המשכנתאות לא הוקמו על-ידי יזמים "קפיטליסטים" שגילו צורך בשוק לשירות פיננסי ייחודי. היוזמה להקמת בנקים אלה באה מצד פקידי ממשלה ופוליטיקאים, לפני מספר עשורים, שהחליטו שצריך לשנות את אורח החיים האמריקני ו"לעודד" אזרחים לרכוש בתים במקום לגור בהם בשכירות. עוד צעד של "הנדסה חברתית" שאפיין בעיקר משטרים סוציאליסטים ריכוזיים, אך רכש תמיכה הולכת וגוברת גם בארצות הברית מהסיבה שכבר עמד עליה הסופר ג'ורג' ברנארד שאו: "ממשלה שלוקחת מפול ונותנת לפיטר - תמיד תוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר".
קבוצת עילית שלטת מחליטה שהיא מטיבה לדעת מהאזרח הנבער מה טוב עבורו, ופועלת רק אם המהלך גם תורם לביצור כוחה הפוליטי. ספק גדול אם "כוחות השוק" היו מקימים חברות מימון מסוג זה. רעיון הקמתם נבע ממוחם של פקידי ממשלה. עכשיו מגיעים הפוליטיקאים למסקנה שצריך "להקטין בהדרגה" את היקף פעילותן.
לידת צמד הבנקים פושטי הרגל אינה תופעה קפיטליסטית אלא תוצר של השקפת עולם אנטי-קפיטליסטית המשתלטת לאיטה על אורח החיים האמריקני כבר מתחילת המאה הקודמת. במסגרת השקפה זו, פקידי ממשלה צריכים להחליף את כוחות השוק: הם שיחליטו במקום מיליוני הצרכנים בשוק מי יהיו השחקנים בכלכלה, מה ייצרו ובאיזה מחיר ימכרו, הם שיעניקו זיכיונות ורישיונות והם שיפקחו באמצעות רגולציה על "כוחות השוק".
במהלך השנים "הופרטו" בנקים אלה. הפרטה מדומה. המשקיעים, המנהלים והציבור ידעו שממשלת ארצות הברית ניצבת איתנה מאחורי גופים אלה. ואכן, בעוד הבנקים ה"קפיטליסטים" נדרשו לשמור על הלימות הון ביחס של כ-10%, כלומר הוגבלו במתן הלוואות לפי עשרה מההון העצמי שלהם, הרי ששני הבנקים ה"חברתיים" הורשו לערוב להלוואות בהיקף הגדול פי חמישים מהונם העצמי. כלומר, די ב-2% מהקליינטים שלא יעמדו בהחזר המשכנתה כדי למחוק את כל ההון העצמי של הבנקים. רמת סיכון ששום בנק פרטי בעל מוניטין לא היה מעז להרחיק אליה גם ללא רגולציה ממשלתית.
מנגנון רגולציה ה"טוב בעולם" שהתמקד בשני בנקים בלבד
יחד עם ההפרטה לכאורה של צמד הבנקים, הוקם מנגנון פיקוח ממשלתי חסר תקדים. משימתו היחידה עלי אדמות הייתה רגולציה צמודה והדוקה על שני מוסדות פיננסים אלה בלבד. ווארן באפט, מאנשי העסקים המוערכים בעולם (ההוא שקנה את חברת ישקר מנהריה ב-4 מיליארד דולר) מתאר בדיון ברשת CNBC את מנגנון הרגולציה שהוקם:
"גוף שנקרא OFHEO מונה בשנת 1992 על-ידי הקונגרס, ותפקידו היחיד היה להשגיח על התנהלות פרדי ופאני. והם היו שם כדי להעריך את יציבות העסקים, לבקר את הדוחות הכספיים וכו'. שתי חברות - זה כל מטלת הפיקוח שהוטלה עליהם. היום יש להם 200 עובדים. התקציב שלהם עומד על 65 מיליון דולר לשנה... וכל תפקידם מתמצה במעקב אחרי התנהלות שתי חברות. אתה יודע, אני מפקח על קצת יותר משתי חברות... והם ישבו שם, הוציאו דוחות לקונגרס, דיווחו לסירבנס אוקסלי כל שנה. הם הוציאו דוחות של 100 עמודים שתמציתם היא: 'בדקנו את החברות האלו, הסטנדרטים שלהם תקינים, הדירקטורים בסדר והכול בסדר...'. ופתאום אתה נתקל בדיווחים כספיים, הכוזבים בהיסטוריה... הפרות אמונים מצד מנהלים, והכול נחשף. וכמובן... כשהכול נחשף, OFHEO כתבו דוח של 350 עמודים... הדוח מאשים את ההנהלה... את הדירקטורים... את ועדת הביקורת. בכל הדוח אין מילה אחת לגבי עצמם... ואלו הם 200 אנשים שהלכו כל יום לעבודה כדי לפקח על לא יותר משתי חברות. זה רק מראה לך את הבעייתיות של רגולציה."