קשה לפספס בימים האחרונים (ובעצם גם בעבר) את נימת הטירוניה העולה מבין השורות של הרבה מכותבי המאמרים ב"חדשות מחלקה ראשונה" כנגד השליטה של השמאל הקיצוני ב"דעת הקהל" הפומבית כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת העיקריים ובהתנהלות רשויות החוק. נרי אבנרי מספר לנו כיצד העיתונות והפרקליטות מחלו לאליק רון מייד עם השמאלתו, כפי שעשו לשרון. אברהם (פריצי) פריד מלין על כך שהמשטרה מסכלת בתואנות שווא הפגנה דמוקרטית רק בשל העמדות של יוזמיה. עדו נתניהו מתאר כיצד העיתונות השמאלנית מציגה תמיד את העובדות המובאות על-ידי דוברי הימין כמסר של הפחדה. ואליקים העצני מתלונן על כך שהתקשורת השמאלנית גונבת את דעתנו על-ידי העלמת עובדות.
אנו חיים בעידן בו התקשורת האלקטרונית הפכה ממתארת המציאות לזירה שבה מתרחשת המציאות. לכן יש לשים לב היטב לאופן טיפולה במציאות האמיתית. המניפולציות המופעלות על-ידה אינן מסתכמות בדוגמאות המופיעות לעיל. ניתן להבחין כיצד הם מעניקים במה לבעלי הדעות המקובלות עליהם, כיצד הם בוחרים לראיין "לשם איזון" דוברים פחות מוצלחים של העמדות המנוגדות, וליתר ביטחון גם משסים את דבריהם במהלך התשובה. כיצד הסאטירה "המאוזנת" שלהם מטפלת באהוביהם באופן שמוציא אותם כחביבים ומצחיקים, בעוד בעלי הדעות המנוגדות מוצגים בצורה מבזה ונלעגת. כיצד הם מפרגנים לעליזה אולמרט שהייתה שותפת סוד לכל הפשעים בהם חשוד בעלה. פשעים, שאת חקירתם - המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי עיכבו במשך שנים. בעוד על שרה נתניהו הם טופלים עלילות חסרות שחר, שחלקן כבר הוכחו כעלילות בתביעות דיבה, ועל האחרים התביעה עדיין תלויה ועומדת. ועוד ועוד.
למה דווקא ה-small?
כיצד זה ייתכן, שואלים כולם, וגם העיתונות עצמה מפלבלת בעיניה ומיתממת - הייתכן שכולנו נפגשים ומתאמים בינינו את העמדות? כמובן שאין צורך להיפגש. העמדות מפורסמות בראש חוצות, וכמו בכל קהילה ישנם מובילי דעת קהל וישנם הנגררים, האופורטוניסטים והמחקים הנבערים. השאלה האמיתית היא, כיצד נוצר הפער העצום בין ההתפלגות של העמדות הפוליטיות של הציבור לבין זה של העיתונאים? למה מכל הקבוצות, הקבוצה ששולטת בכל המדיה כמעט היא דווקא הקבוצה הקטנה (small) המייצגת את המיעוט?
להערכתי, מקור התופעה הוא בתקופה בה נוסדו אמצעי התקשורת האלקטרוניים, בשנותיה הראשונות של המדינה. באותן שנים, היו כל אמצעי התקשורת הללו בבעלות המדינה, והיוו חלק מהמנגנון הממשלתי, אשר הייתה בו שליטה מפלגתית מלאה. הנחיות מה לשדר ומה לא לשדר היו מגיעות ישירות ממשרד ראש הממשלה. קל וחומר לגבי בחירת ההרכב האנושי של העיתונאים, שנבחרו באופן גלוי על-פי שייכותם המפלגתית.
גם העיתונות הכתובה בתקופה זו, ואף לפני קום המדינה הייתה בחלקה הגדול בבעלות מפלגתית (למשל "על המשמר") או בשליטה הסתדרותית ("דבר"). מסוף שנות השבעים הוסדרה העצמאות של ערוצי השידור, ובשנים האחרונות הולכים ומתרבים הערוצים שנמצאים בבעלות פרטית. אך אותם אנשים שצברו ניסיון עיתונאי בשנים ההן, המשיכו וניהלו את הערוצים הללו. העיתונאים שנוספו מאז ועד היום נבחרו ומונו לתפקידם, אומנו וקודמו על ידם, ובאופן טבעי כל אחד בחר וקידם אנשים שנראו לו סבירים והגיוניים על-פי השקפת עולמו, זאת בנוסף כמובן להבאת קרובים וידידים. התוצאה היא שהיום בניגוד לפילוג האוכלוסיה הכוללת, העיתונאי הממוצע הוא אשכנזי חילוני ושמאלני. תהליך דומה מתחולל גם בפרקליטות ובבתי המשפט, שגם בהם אנשים שכבר נמצאים בפנים אחראים לבחור ולמנות את ממשיכי דרכם.
אנו מתקרבים לתקופה שבה ייתכן ולא יהיה מנוס מקיום בחירות. כפי שקרה בבחירות בקדימה, כך במישור הלאומי ינסו הגורמים הללו להכתיב באופן בוטה מי ומי ייבחרו. ההפרש הזעום בין לבני למופז בפריימריז בקדימה, בצד ההפרש העצום, שאין לו שום הסבר סטטיסטי, בין התוצאות בפועל לבין התוצאות ב"סקרים", מעידים כי בחירתה של לבני היא תוצאה של החלטה עיתונאית ולא הכרעה דמוקרטית. אם חפצי דמוקרטיה אנחנו, שומה עלינו להילחם למען פלורליזם בעיתונות ומערכות אכיפת החוק. כציבור, איננו יכולים לעשות הרבה. אך את המעט שביכולתנו לעשות אנו חייבים לעשות בקפדנות, ולקרוא לכל חברינו לעשות כמונו.
שומה עלינו לצרוך עיתונות ותרבות שדעתנו מקובלת עליה. שומה עלינו להוריד את הרייטינג של אמצעי התקשורת שמשתיקים את עמדתנו, גם אם הם פופולריים ומצליחים, ונדמה לנו שלא ניתן להתעדכן בחדשות בלי להאזין להם. שומה עלינו לתמוך למרות הכל במאמצי שר המשפטים פרידמן לרענן את דרכי מינוי השופטים. ולבסוף, ובמיוחד - שומה עלינו לאטום את אוזנינו ואת ליבנו לתעמולה שתנסה להסיט אותנו בתחבולות מהדרך שבה בחרנו על-פי דעתנו החופשית, וביום הבוחר להטיל לקלפי את הבחירה הזו ללא היסוס.