את הסליחות בשכונת הילדות שלנו "בתי סיידוף" בירושלים קשה לשכוח. זה היה בראשית שנות החמישים. השכונה שלנו הייתה חצר קסומה עם עץ ערבה בלב השכונה ובור מים ובית הכנסת היה מרכז החיים של כולם.
קשה לשכוח את השנה שבה הגיע ג'ו עמר הגדול לשמש חזן בבית הכנסת שלנו, וכמה אהבנו כשהנעים לנו מזמירותיו. לא שכחנו לו הופעה קודמת בשכונה שלנו, כאשר צירף להופעה את יפה לוי, ילדה בת השכונה - ולימים היא הפכה להיות הסולנית של המקהלה שלו ויחד עמו שרה שירים רבים. בסוף התפילה כשהחג יצא לאיטו, שר לנו ג'ו עמר את השיר על ברצלונה ששבה את לב כולם, ואת המלים החוזרות קשה היה לשכוח: "כּובֶד עברֵךְ כבש את לבבי"...
שבים לילדות, שבים לעבר, שבים לסליחות. בירושלים הניגונים מוכרים וגם האוויר המלא בזיכרונות קדומים: "חון תחון על בניך... לך שבים". המלים מתנגנות והלב נצבט מגעגועים. רצינו לטעום סליחות בעיר העברית הראשונה, תל אביב, שבשנה הקרובה ימלאו לה 100 שנה.
באנו לנווה צדק. בתי הכנסת בנווה צדק משמיעים קולות של היסטוריה מעֵבֵר למנגינות התפילות הערבות. כשאנו מתקרבים לימים הנוראים יש הוד של קדושה שמשווה לבתי הכנסת כאן מראה מיוחד. אחד המייסדים הידועים הוא אברהם שלוש, יליד אוראן שבאלג'יר. משפחת שלוש התיישבה ביפו בשנת 1840, בקרב קהילה יהודית קטנה ומצומצמת. אהרון היה בנו של אברהם, ובמשך השנים הפך לאיש עסקים, אך היה מקורב מאד לרבנים ולחכמים. ביתו שימש מרכז לאישי ציבור יהודים וכן כתלמוד תורה. בשנת 1867 הקים במקום בית כנסת. בית הכנסת של שלוש משמש כיום גם את ישיבת "מקדש מלך".
יחד עם חיים אמזלג ויוסף ביי מויאל, עסק שלוש ברכישת קרקעות מחוץ לתחומי העיר, שעליהן הוקמו השכונות: "נווה צדק", "נווה שלום", "מחנה יהודה", "מחנה יוסף" ועוד. א' שלוש רכש את הקרקע לשם התקנת בית קברות יהודי.
פרשת חיי
על ההיסטוריה של נווה צדק ועל ההיסטוריה של ראשית תל אביב ניתן ללמוד מספרו של אהרון שלוש: ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש "פרשת חיי" התפרסם בתל אביב בשנת 1931, וממנו ניתן ללמוד הרבה ולקבל מבט אחר לגמרי על ההיסטוריה המוקדמת של תל אביב וזווית אישית יותר על המפעל הציוני. בית אהרון שלוש כלל בתחילה רק שני חדרים, מאוחר יותר הוגדל שטחו: נתווספו לו חדרים, סודרה החצר הפנימית, וגינה וחומה הועמדו מסביב. לחצר הבית הועבר בית הכנסת, שנוסד קודם לכן ביפו.
כאן היה יוצא שלוש יום יום בכרכרה הרתומה לשני סוסים אל חנותו שביפו. כאן גדלו ונישאו שני בניו, ומכאן יצאו אל בתיהם החדשים בתחילה בשכונת "נווה צדק" ואח"כ ב"אחוזת בית".
הבית כמו נראה נשכח, אך מראהו כובש את הלב. לבית שתי קומות, הוא מוקף חומת אבן גדולה, ובחצר עץ אקליפטוס כבן שמונים שנה. קולות המתפללים מן העבר עודם שמורים וספונים בגזעו של העץ, אולי נוטפים עם השׂרף: "אתאנו לבקש ממך כפרה/ איום ונורא משגב לעיתות בצרה"... הבית ניצב כעדות לכל ההיסטוריה שהתרחשה בנווה צדק: יש הוד ערפילי של זמן קדום מעל בית הכנסת שבחצר, והדרך אליו נראית כמו הדרך אל בית האלוהים שניצב בראש ההרים.
אהרון שלוש ראה עצמו מחויב למעשה הציוני ובד בבד לשימור המורשת הדתית שלנו. הוא חש שחיזוק הזהות קשור לתחייה הלאומית. בפרקי היומן שלו כתב: "בזיכרונותיי השתדלתי לא להופיע כמוכיח בשער, כי אינני מרגיש את עצמי מוכשר ומתאים לכך. רק אהבת ותחיית עמי וארצי, שיקדו בלבי, הביאוני לספר לדור הבא מאשר קרה לדור העבר, מהעבר הקרוב שלנו שיש ממנו הרבה ללמוד, להסתכל ולהתבונן, הן בשאלת השאלות ביישוב ארצנו, ביחסים בין היהודים והערבים המסובכים היום, והן בעניינים יישוביים אחרים בחיי העם והארץ ובחיי הפרט".
הבית של שלוש שימש מעין מרכז רוחני וחברתי. מי שמטייל בשכונה היום רואה שהבית צמוד אל חומת האבן בהצטלבות של רחוב שלוש עם רחוב אמזלג. בפינה הדרום מזרחית של החצר קבועה טבלת זיכרון, כדוגמת אלה שנקבעו על חלק מאתריה של נווה צדק.
על אחד מספרי התורה הספרדיים בבית הכנסת שלוש יש כתובת, הקדשה של אהרון שלוש לאחיו הצעיר שנפטר בשנת 1865 - וכך כתב אהרון לאחיו המנוח: "זה ספר התורה הקדישו מעלת הגביר... לעילוי נשמת אחיו... תנצב"ה..".
כמי שרגילים לתפילות הירושלמיות יש לנו תחושה של טיול בין דפי העבר. מי שהולך ברחובות שכונת נווה צדק רואה כתובות מן העבר בבתי הכנסת, ובית שלוש יש לו בשכונה זו חשיבות מיוחדת. כאן חשים את פעימותיה של השנה החדשה. אלול בנווה צדק זה אלול שונה לגמרי. מספרים שבית הכנסת שלוש, שהיה צמוד לבית אהרון שלוש, היה במשך שנים המרכז הרוחני של השכונה.
יש גם תחושה של עצב למראה בתי כנסת שחרבו או נזנחו - בית הכנסת "מראות הסולם" על שם משנתו של הרב אשלג וספרו "הסולם", בית הכנסת של חב"ד, תלמוד התורה של חסידי בעלזא ועוד בתי תפילה.
אור יקרות
עתה בוקר, בנווה צדק האוויר מתמלא ניגונים - ועומד גם בקדושתו בית הכנסת "שערי תורה" של הרב קוק מאיר באור יקרות. נותר לזכור את הפרוכת, ההיכל, תפילת "מודים אנחנו לפניך", נרות הנשמה לזכר המתים. נוה צדק מתעוררת, מעל לכול המנגינות של ראש השנה. קשה שלא להתפעם מן העוצמה של הפיוטים העתיקים.
פיוטי ראש השנה הם היפים מכולם. הנה מושמע הפיוט "אחות קטנה" ובו צירוף המלים: "תחל שנה וברכותיה". תפילות ה"סליחות" מרעידות את האוויר כבר בא' אלול בבתי הכנסת הספרדיים ובימים אלה מתמלאים גם בתי הכנסת האשכנזיים בצלילי הסליחות. אצל הספרדים נהוג להתפלל לאורך כל חודש אלול בשעת בוקר מוקדמת תפילות מיוחדות לסליחות- ואלו מכינות אותנו יום יום לקראת הרגע הגדול.
אומר לנו מתפלל עטוף חלוק שחור: "אנחנו האשכנזים מקנאים בספרדים בימי הפסח, שכן להם מותר לאכול קטניות... והנה עכשיו הספרדים צריכים לקום בוקר בוקר בימי אלול, ואנחנו אומרים סליחות רק בשבוע האחרון של אלול...הם אכלו קטניות ועכשיו יש להם יותר חובות".
לרגע שמענו זאת ומיד שמענו את דברי הרב: "כי הוא יום הדין ברחמים...כי תפארת מידת הרחמים", וחוזר ואומר שאלה הם דברי הרמב"ן.
כשאתה מתפלל בשעת בוקר מוקדמת, יש תחושה מיוחדת: חודש אלול נושא עמו תחושה של שלהי תקופה. פיוט הפתיחה של הסליחות מכה בנו ואינו מרפה: "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים".
נווה צדק הייתה מרכז חיים ובדרך אתה רואה את שרידי בית הספר כי"ח, את ביתו של אמזלג שהיה קונסול. ואל נשכח- כאן התגורר בתחילת המאה העשרים הסופר חתן פרס נובל, ש"י עגנון. הסופר גר אז כדייר משנה בקומה שנייה של בית אבולעפיה, הנשקף אל בית אהרון שלוש. עגנון הצעיר עלה אז מבוצ'אץ' ליפו ב-1909. אתה שומע את התפילות וזוכר, כי בנווה צדק לא שכחו לקבוע על לוח קרמיקה מיוחד תמונתם של הסופרים שהיו מרכז השכונה הזו (בעיצוב של האמן ד' טרטקובר). על הלוח מראה פניהם של הסופרים שדרו בשכונה, והנה אתם מוקסמים מזיו קלסתרם האציל:
ש"י עגנון , דוד שמעוני, אז"ר (הלא הוא אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), י"ח ברנר, וברקע קלסתרי פניהם של הרב קוק ושל הסופרת דבורה בארון. תושב אחר של השכונה היה הסופר ש' בן ציון, הלא הוא שמחה אלתר גוטמן, אביו של הצייר נחום גוטמן. בשכונה תמצאו את מוזיאון נחום גוטמן.
אלול קצת קריר, בתי הכנסת מתמלאים מוזיקה מיוחדת לקראת הימים הנוראים. התחושות, האווירה והפיוטים נותנים הרגשה של התרוממות רוח. התפילות נערכות במתכונת של השכמה מוקדמת, זמן התעוררות החסדים. בבתי הכנסת בשכונת נווה צדק מרחף צליל שירי הסליחות באוויר: "אדון הסליחות בוחן לבבות" כובש את הלבבות. חלונות בתי הכנסת מעידים לעתים על תולדותיהם. יש בתי כנסת שקירותיהם צבועים בכחול, וכל זה להרחיק ממזיקים. לפי המסורת השטן נבהל מן הצבע הכחול המסמל מים. כשאתה רואה דלת כחולה, אתה מבין מדוע נבחר הצבע הכחול. בחצרות השכונה מפוזרות כתובות הקדש שונות, וכך גם בקיר החיצוני של בתי הכנסת.הפיוט מתעורר שוב, מכה בלב ואינו מרפה, ואנו מצפים להבין את הסוד של בית הכנסת. הצלילים כובשים:
אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ
כִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ
עננה של עצב יש בעברנו ליד ביהכ"נ של המקובלים "מראות הסולם", ("הסולם" הוא פירושו של הרב אשלג לספר הזוהר) שקירותיו מטים לנפול, והוא סגור וחסום במלט ולבנים. באופן סמלי עומד סולם עץ מעל גרם המדרגות השבור. בית הכנסת שנוסד ב-1910 ידע ימים יפים ושעות של פיוטים מיסטיים שכתבו ר' שלמה אלקבץ והאר"י הקדוש. עתה הוא עומד בשיממונו וגרם המדרגות השבור בחזיתו. עצב רב יש בתקרת העץ המצוירת הנמחקת בשיני הזמן ונשקפת מבעד לסדקיו.
ראש השנה מגיע אלינו בדומיה, צובע את בתי הכנסת באור חדש, התפילות מחזקות בנו את התחושה שאכן שנה טובה בפתח, שנה של הגשמת תפילות ומשאלות. תשס"ט- תהא שנת סימן טוב. שנה טובה וחדשה מחכה לנו. שנה מתוקה!