כשמזכירות מפלגת העבודה החליטה שגולדה מאיר תחליף את לוי אשכול המנוח - חבריה התכוונו, כדרכם, לפתור בעיה של מפלגת העבודה, ולא לעשות משהו למען המדינה. לו חשבו על טובת המדינה, לא היו בוחרים לראשות הממשלה אשה חולה (גולדה מאיר התפטרה מהממשלה וממזכירות מפלגת העבודה כשנתיים לפני כן עקב החמרה במחלתה. אחר כך במשך כל כהונתה, נהגה להיעלם ליום ממשרדה, כדי להמשיך בטיפולים נגד הסרטן שהיכה בה), שיכולתה הקוגניטיבית הייתה בתהליכים מתקדמים של ירידה.
זו הדוגמה שכולם שולפים על-מנת להראות שאין בארץ תקרת זכוכית, ושנשים יכולות להגיע לכל תפקיד - עוד אגדה חלולה,שאנחנו מפיצים על עצמנו.
נזכרתי בגולדה מאיר משני טעמים: שלפו אותה מהמחסן, כדי לציין שציפי לבני תהיה ראש הממשלה השנייה בישראל. לטובתנו ולטובת לבני, אני מקווה, שהסיבה השנייה לא תהיה רלוונטית: עוד מעט תשרי ונציין 35 שנה לתבוסתנו, בהנהגת גולדה מאיר, במלחמת יום הכיפורים. כה חמורה הייתה התבוסה, עד שלא הספיקו 35 שנה לכפר את עוונה. הדור שלא ידע את גולדה מאיר, משלם עדיין את הקנסות על הפקרות ממשלתה; וכמו במשכנתא - כבר אי אפשר לדעת איפה הקרן ואיפה הרבית ומתי ייגמרו התשלומים.
בקנוניה בין התקשורת להנהגת קדימה, הוכתרה ציפי לבני ליו"ר המפלגה ולמועמדת לראשות ממשלה. זה התאים לסדר היום של מפלגתה המושחתת ולאינטרסים של התקשורת.
"אני נוהג לתאר את התקשורת הישראלית כמי שנעה
'בין טיפשות לרשעות' [ההדגשה - במקור], שכן היא נעה בציר שבין התפלות, הריאליטי, הסחי והזוהמה, לבין הבוץ והרשעות, כאשר ה'מפלגה' הפוליטית שהיא מייצגת חושפת את שיניה, את מי תחסל היום, למי תלעג הבוקר, את מי תמליך מחר. ובכן, מה גרוע ממה? טיפשות או רשעות?" - כותב דר' גיא בכור באתרו המצוין Gplanet - "כך הפכה התקשורת הישראלית מגורם מסקר לגורם פוליטי עצמאי, כשאותה מפלגה וירטואלית של התקשורת חזקה מכל המפלגות הממשיות. אלא שהן נבחרות והיא אינה נבחרת; הן עומדות למבחן והיא לא; הן משתנות, אך המגישים נשארים קבועים לנצח; להן יש חוקים, הגבלות וחובות. לה יש רק זכויות; להן יש
אחריות [ההדגשה - במקור], והיא משוחררת מכל דין וחשבון.
"לאחר שלושה עשורים בתקשורת הישראלית, ששינתה פניה והפכה למפלגה סגורה, אני חייב לקבוע בצער שמדובר בתהליך מרפה ידיים, מדכדך ומייאש. מי שטורח להיבחר כיום הוא נלעג מראש. מי שאינו נבחר - קובע. מי שרץ בפוליטיקה הוא זמני, חשוד מראש. אילו ששופטים אותו הם קבועים, זכים ונצחיים.
"הפוליטיקאים אחוזי אימה מן התהליך הזה, בו הם חוזים בפחד, שכן אותם "פרשנים" ו"עיתונאים" חזקים מהם ויציבים מהם. הפוליטיקאים תלויים בהם, ולכן הם חוששים לדבר. ישנה למשל תופעה של כתבות בכירות בטלוויזיה שמבצעות חלטורות בשבת-תרבות בכל מיני מקומות בארץ וחסר לפוליטיקאי שלא ירוץ לנתיבות-תחתית בפקודת אותה כתבת!
"כך אוחזים בני אותה קבוצה בלתי נבחרת גם בפרסום, גם בכוח, וגם בכסף, שכן הם יודעים לתרגם היטב את הפרסום להרצאות, לספרים ולתעשיה נלווית של הכנסות. הון ושלטון? חפשו את אלה גם ב'מפלגה' [ההדגשה - במקור].
"בהיותנו חברה בלתי בריאה, התהליך הזה עובר בצורה חלקה. ככל שהוא מתעצם, כך פושה בנו המחלה הלא-דמוקרטית עוד ועוד. עכשיו יש לומר - לא עוד, ולצורך כך חשובה כל כך התקשורת האלטרנטיבית כמו האתר הזה, שבעתיד הלא רחוק תיהפך גם לקנונית, בעזרתכם".
אבוי למדינה, שאשה (וגם גבר) ללא כל ניסיון (אם לא נתייחס להישגה הכביר של ציפורה מלכה לבני-שפיצר - החלטה 1701 של האו"ם, בתום מלחמת לבנון 2) מקבלת לידיה את רסן השלטון. נכון - הייתה קצינה בצה"ל, ואפילו בילתה כשנתיים בשורות "המוסד". עם ניסיון עתיר כזה, שום אדם נורמלי לא היה מפקיד בידיה ניהול קיוסק ריק בחצי משרה.
כלומר, תקדים גולדה מאיר מתחיל להישנות לעינינו, ואנחנו יודעים את סופו - שכול וכישלון.
אין יתום כמו כישלון. כשגולדה מאיר החליטה להתפטר, בעקבות התבוסה ודוח ועדת אגרנט, ישבה לבדה בביתה ובלשכתה. אף אחד מאלה, שקודם למלחמה התאמצו לקבל שמץ חיוך או בדל הברה מ"המלכה", וכל מלחכי הפנכה שאפפו אותה, לא טרחו להגיד לה מילה. רק מזכירה הצבאי לשעבר דאג מדי פעם לטלפן אליה, וגם דחק במלחכי פנכתה להקדיש לה דקות ספורות.
"סיק טראנזיט גלוריה מונדי", אמרו הרומאים. כך חולפת תהילת עולם.