לכאורה צודק השמאל הרדיקלי - אם כי לאו דווקא בהסבריו לכך: בישראל מתרחשת כיום פלשתיניזציה של המערך החברתי-פוליטי-משקי כולו, שמעיבה על כל תחומי החיים במדינה וחודרת אליהם, תוך עיוות השיקולים של מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות, האמורים להתוות את דרכה העתידית של ישראל.
אין זה משנה כלל אם מצב זה נובע מגורמים מהותיים, עובדתיים ומציאותיים או מסיבות קוגניטיביות - כלומר, ממערך תפיסתי או אמונתי (לאו דווקא דתי, אלא במובן הקרוי (belief system, שאין לו בהכרח יסוד במציאות. כך או כך, העובדה היא שבפועל המכשול העיקרי לניהול תקין של ענייני האומה הוא "העניין הפלשתיני".
לפיכך, ללא "דה-פלשתיניזציה" של התהליכים הקוגניטיביים-תפיסתיים במערכות החשיבה של קובעי המדיניות בישראל, לא ניתן להגיע לניהול רציונלי של ענייני המדינה או להפעלה רציונלית של משאביה ושל עוצמתה אל מול יתר האיומים והאתגרים הניצבים בפניה. כל עוד הנושא של הקמת מדינה פלשתינית (או כל ישות קהילתית ערבית אוטונומית אחרת) בשטחי ארץ-ישראל מהווה אבן יסוד בגישת ישראל לסוגייה המדינית, היא תמשיך להיגרר לפתרונות-נפל דוגמת תהליך אוסלו ונגזרותיו, ההינתקות, הקמת החומה וכל השאר.
בלי "תקינות פוליטית" אי אפשר
האתגר האסטרטגי הראשון במעלה הוא אפוא הורדת הנושא של שלטון פלשתיני עצמי מסדר היום הלאומי והבינלאומי כחלופה רלוונטית. הכוונה אינה למחיקת הנושא הפלשתיני כולו מהדיון הציבורי - נהפוך הוא: יש לנסח ולהציג מתווה מדיניות - הן במישור היישומי והן במישור ההסברתי של דעת הקהל המקומית והבינלאומית - אשר מימושו יאפשר לישראל להתמודד באופן אפקטיבי עם האיום הקיומי הכפול שחוללו כל יתר הצעות הפתרון שניסתה לממש עד כה.
כדי להבטיח את יכולת הישרדותה לאורך זמן, על ישראל למלא אחר שני ציוויים: הציווי הגיאוגרפי והציווי הדמוגרפי. הציווי הראשון מחייב את המשך שליטתה בכל השטח שמזרחית למישור החוף ועד לנהר הירדן, למניעת סיכונים ביטחוניים בלתי סבירים לקיומה הפיזי; הציווי השני מחייב צמצום הנוכחות הערבית בשטח זה, למניעת סיכונים דמוגרפיים בלתי סבירים למעמדה כמדינת הלאום של העם היהודי.
כמובן, כדי לאפשר התמודדות מוצלחת עם שני הציוויים הללו במציאות הבינלאומית דהיום, ניסוחו של המתווה המוצע והצגתו חייבים להקרין דימוי של מדיניות שיסודותיה תואמים את עקרונות התפיסה הדמוקרטית-ליברלית ואת רוחה של "התקינות פוליטית". הרי ללא עמידה קפדנית בתנאים אלה, לא תוכל ישראל ליישם מדיניות זו מבלי להסתכן בהקמת גל עצום של גינוי ונידוי כלפיה, דבר העלול לשבש את יכולתה לנהל חיים חברתיים-כלכליים סדירים ולשתק מערכות חיוניות לקיומה.
להלן אפוא פירוט העקרונות של מתווה מעין זה, שבתמציתו הינו מירשם לשינוי יסודי בשיח בנושא הפלשתיני, והסטת הדיון - והמעשה בעקבותיו - מן המישור הפוליטי אל התחום ההומניטרי. ביסוד גישה זו עומדים סירוב פסקני להכיר בדרישות הסרק של הפלשתינים במישור המדיני, אך נכונות מפליגה להכיר במצוקות האמת שלהם במישור ההומניטרי, ולסייע להם להיחלץ מהן. יישום המתווה כרוך בהצעת מימון נדיב וישיר ליחידות משפחתיות ולמפרנסים, כדי לאפשר להם להגר למדינות אחרות בעולם ולבנות עתיד חדש להם ולבני משפחותיהם, מחוץ לגבולות ארץ ישראל.
ב-14.7.03 צוטט בניו-יורק טיימס ד"ר חליל שקאקי - ראש המכון למדיניות וחקר דעת קהל ברמאללה - בין השאר כך: "תוצאות הסקר מלמדות שלפליטים [הפלשתינים] עניין מועט במילוי התפקיד של נושאי דגל הלאומיות. הפליטים הם בני אדם עם צרכים אנושיים משלהם...האנשים הללו פשוט רוצים לחיות את חייהם"...
ואכן, נראה כי הפתרון המקובל ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני, קרי - הפתרון הפוליטי של הקמת ישות פלשתינית עצמאית בשטחים שהיו תחת מינהל ישראלי מאז 1967 - נחל כישלון חרוץ. ניסיון יישומו הביא רק סבל וייאוש - בעיקר לפלשתינים ובעיקר ברמה האישית. הכרה בעובדה זו מחייבת חיפוש אפיקים חלופיים ליישוב העימות.
נעדרי רצון
מניתוח מעשיהם ודבריהם של הפלשתינים במהלך השנים, קשה להימנע מן המסקנה שהם נעדרים רצון ויכולת אמיתיים לייסד מדינה משלהם ולקיים אותה. הצהרות מפי דמויות בולטות בהנהגה הפלשתינית חושפות - בגלוי או במרומז - את היות התביעה למדינה פלשתינית טכסיס כלל-ערבי למיגור הישות הציונית. ואילו בשטח, הפלשתינים דחו בעקביות כל הצעה סבירה, שהייתה מאפשרת להם הקמת מדינה - מתוכנית החלוקה ב-1947 ועד יוזמת ברק המפליגה ב-2000. אילו היה רצון פלשתיני אמיתי למדינה - כפי שהיה לציונים - הם יכלו לממשו מזמן.
שהרי התנועה הפלשתינית נהנתה מתנאים משופרים בהרבה מאלה שבהם פעלו תנועות לאומיות אחרות מאז מלחמת העולם השנייה: תמיכה בינלאומית רחבת היקף, גיבוי בלתי מסויג של מעצמת-על משך עשרות שנותיה של המלחמה הקרה, כיסוי תקשורתי אוהד ביותר מצד מרבית המדיה העולמיות, ותמיכה כלכלית נמרצת זה למעלה מעשור וחצי מצד ממשלות ישראל, שלא רק הכירו בשאיפותיהם הלאומיות המוצהרות של הפלשתינים, אלא לעתים אף הזדהו עימן. למרות כל אלה, הצליחה התנועה הפלשתינית להביא לעמה עוני, קיפוח וסבל.
במילים אחרות, את התנהלותם של הפלשתינים קל יותר להסביר לא ב"היעדר הגדרה עצמית פלשתינית" אלא ב"קיומה של הגדרה עצמית יהודית", לא בשאיפה להקים את המדינה הפלשתינית אלא בשאיפה לפרק את המדינה היהודית. פעולה דעתנית לחשיפת ההסבר הזה להתנהלותם בפורומים בינלאומיים, תקנה לו לגיטימיות ותסייע להביא לדחיית התקפות והלגיטימיות של הנרטיב הפלשתיני. יש להפוך את שלילת הלגיטימיות של נרטיב זה ושל הנוסחאות הפוליטיות הרעועות המושתתות עליו למשימה מרכזית של מאמץ מדיני ישראלי נחוש, אסרטיבי ורצוף.
מכאן, שהתקדמות ליישוב העניין הפלשתיני מחייבת הסרת הסוגייה של הקמת מדינה פלשתינית מסדר היום הבינלאומי. אלא שכאמור, הסרת הסוגייה של מדינה פלשתינית מסדר היום הבינלאומי לא תעלים את בעייתם ההומניטרית הקשה של הפלשתינים החיים כיום תחת מימשל ישראל, ואת זו הקשה עוד יותר של אלה החיים תחת שלטון פלשתיני.
לשם כך יש להשתמש לא במונחים פוליטיים אלא במונחים הומניטריים, בד-בבד עם נטישת הפרדיגמה הפוליטית לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים, והחלפתה בפרדיגמה הומניטרית מועילה ומעשית יותר, ועל כך - בחלק ב' של המאמר, העתיד להתפרסם בגיליון "מראה" הקרוב.