לקראת הרכבת הממשלה הבאה, בין אם תתבצע האופציה של בחירות ובין אם תתבצע האופציה הפחות טובה - של הרכבת הממשלה על-ידי השרה לבני, יעלה על הפרק המשא-ומתן לשלום עם סוריה, בתיווכה של טורקיה ואולי מדינות אחרות, או אף ללא תיווך, כאשר הפרטנר למו"מ ילטוש עיניים אל רמת הגולן על מפעליה, יישוביה, תשתיות ההנדסה והפיתוח שבה, ויותר מכך - יחמוד את רמת הגולן בזכות יתרונה הטופוגראפי כנכס אסטרטגי לעת מלחמה, שבוא תבוא לאחר השלום.
כבר נאמר והוסבר כי אין למדינת ישראל שום יתרון שהוא, לא מוסרי, לא חברתי או תרבותי וודאי שלא צבאי, מהסכם שלום עם סוריה; כל היתרונות - לסוריה, וכל הסיכונים וההפסדים - לישראל.
אך מעבר לכך, השלום טומן בחובו סיכוני מלחמה אשר מנהיגי ישראל אינם מסוגלים לעמוד בהם - בגלל התפתותם אחרי חלומות באספמיה על "מזרח תיכון חדש", כפי שהיה בתקופת הרגיעה קצרת המועד, בשש השנים שבין הבריחה המבוהלת מלבנון תוך הפקרת אמצעי לחימה וציוד בשטח, ועד לפרוץ מלחמת "בין המצרים"; שש שנים שבהן כנופיות הטרור בדרום לבנון צברו נשק והתאמנו מתחת לאפנו, ואילו מדינת ישראל ומנהיגיה סברו וגם הביעו סברתם זו בפרהסיה - כי הנסיגה מלבנון והשקט בן 6 השנים שבעקבותיה, הם ההוכחה כי ברק ברח בתבונה, כי שלום עדיף על מלחמה, כי הנוסחה: "שטחים תמורת שלום" היא המפתח לפתרון הסכסוך, כי יש עם מי לדבר, כי הימין הוזה והשמאל חוזה.
למדנו לקח?
ממש לא - מנהיגי מדינת ישראל ממשיכים לומר אותם דברים ולהתנהל על-פי אותן דרכים שנכשלו - גם כיום, וחמור מזה, מדובר באותם מנהיגים, דבר המחדיר לשיקוליהם המדיניים שיקולים זרים של קושי להודות בטעות.
ומה עלול לקרות אם ישראל תחתום על חוזי שלום עם שכנותיה - ללא קשר לנושאים שהועלו לפני כן, שעיקרם: הפסדים אדירים מבחינה כלכלית, שהרי אנו מממנים אפילו את אויבינו בעזה יום יום, מיליון מיליון, כל הזמן וברציפות, ורק כתגובה זמנית להגדשת הסאה בצורת ירי על ישובים אזרחיים - מתרומם שר הביטחון מעל מושבו ומחליט "באומץ" על הקפאת מעבר הכסף ושווה ערכו לעזה - כלומר, זה מצטבר לטובת האויב, אבל ישולם במועד מאוחר יותר, כתוכנית חיסכון בטוחה... ובכן, מה עלול לקרות?
לא קשה לנחש:
כאן - אצלנו - תקציב הביטחון יוקטן פלאים מנימוקים שייראו הגיוניים, הצבא יצומצם, הפיתוח של אמצעי לחימה יומר בפיתוח "מזרח תיכון חדש", ההשקעות במדינות האויב ירקיעו שחקים על חשבון משלם המסים הישראלי, והשמאל ידרוש - ואולי גם ישיג - את צמצום או ביטול הכור בדימונה...
שם - ולא חשוב באיזה כיוון, אך הבה ונתרכז בסוריה - ישקיעו בצבירת אמצעי לחימה באין מפריע, כולל טילים למטרות לא קונבנציונאליות, ירכשו תשתיות לפיתוח גרעיני למטרות שלום, יפתחו את המפעלים הכימיים - ברור למה, יצטיידו במטוסים מתוצרת ארה"ב מבלי שמדינת ישראל תוכל להתנגד במצב של שלום, ויאמנו שאהידים בקייטנות חינוכיות על-פי דרכם.
ובמצב של חוזה-שלום, מה יקרה כאשר יסברו שם - ואולי מתוך הערכה מודיעינית נכונה - כי הסיכוי להביס את ישראל כבר קיים?
לא קשה לנחש,
וכן לא קשה לנחש מה יהיה גורלה של עיר ישראלית כבושה...