מכרתם פעם רכב משומש? דירה? קטנוע? עזבתם מקום עבודה לג'וב משתלם יותר? התווכחתם עם הבוס על העלאת שכר או חלמתם על סטארט-אפ? זו "תאוות הבצע".
משחר בריאתו נבדל המין האנושי מהפריטים האחרים בטבע ביכולתו לצבור עושר ולהורישו לצאצאיו. הנמר צד טרף כדי להשביע את רעבונו. לעיתים גדול הציד ממנת צהריים רגילה ונותר עודף בשר. הנמר לא יפקיד את העודף בבנק הנמרים, יפתח תוכנית חיסכון נושאת ריבית לאבטחת אספקת בשר עתידית בימי סגריר. הנמר גם אינו מסוגל למכור את פרי עמלו, את עודף תפוקת הבשר, בשוק.
הגזע האנושי ניחן בתכונה ייחודית בטבע - שאיפה בלתי נלאית לצבור אמצעי קיום הרבה מעבר לצרכיו השוטפים. יש שמצליחים יותר ויש שמצליחים פחות. כך צובר האדם "אנרגיית שרידות" כדי לבצר את ההמשכיות שלו ושל קרוביו הגנטיים. אגב כך אנחנו משתדלים להנעים ולהפיק את מירב האושר והכיף משהייתנו הקצרה עלי אדמות. נכון, לא כולם מצליחים אבל גם בכך אנו נבדלים מהיצורים האחרים בטבע ש"אושרם" האינסטינקטיבי מתבטא בכך שלא נטרפו בינתיים. קרוב לוודאי שגם לרדיפה אחרי החיים הנוחים והאושר יש רקע גנטי: אדם מאושר שחי חיים נינוחים ורצוי גם ברווחה כלכלית יגדיל את מבחר בני הזוג הפוטנציאלים לשידוך, את הסיכוי להשבחת צאצאיו.
הזכות לצבור רכוש ולרדוף אושר - כזכות יסוד
האבות המייסדים של ארצות-הברית הכירו בכך. לראשונה בתולדות האומות נכתבה חוקה מהפכנית שהערך העליון בה אינו המלך, או המדינה וגם לא עבודת האלוהים והכנסייה. אלא ההכרה במרכזיות האדם ובזכויותיו הטבעיות הנובעות מהייחוד שלו בטבע: זכותו לצבור רכוש ולפעול למען אושרו. החוקה האמריקנית לא המציאה את "תאוות הבצע" היא רק הכירה בה כערך מוסרי חיובי. הכרה רשמית במצב טבעי שקיים מאז ומעולם.
שאיפתו המוטמעת של האדם, לאגירת אנרגיית שרידות מירבית לו ולצאצאיו, מושמצת לעיתים קרובות על-ידי אינטלקטואלים צבועים, חסידיהם וסתם אחרים שמדקלמים את מטבע הלשון הנפוץ: "תאוות בצע". למה "צבועים"? משום שגם הם בני אדם עם קוד גנטי כמוני וכמוך ובמהלך חייהם הפרטיים (לאחר הופעה מתוקשרת) גם הם ישתדלו למכור את הרכב המשומש במחיר הגבוה האפשרי; ולמרות הצהרותיהם החברתיות גם הם ישתדלו לשלם פחות מס הכנסה שאמור לתמוך בחלשים, ובסוף היום יעדיפו כורסה איכותית נוחה יותר. אושר.
ככה אנחנו בני האדם וכל ניסיון "להנדס" אותנו מחדש נחל כישלון חרוץ וגרם רק לעוני נרחב, אומללות ומוות המוני. הניסיונות לברוא אדם-חדש הם הכישלון החברתי והאסון הטראגי של המאה העשרים. יישום הסיסמאות הסוציאליסטיות, הפך באופן בלתי נמנע, למדיניות של כליאת האדם ורוח האדם בכלובים "שוויוניים" בברית-המועצות, בסין ובמדינות אחרות והביא למותם של למעלה ממאה מיליון בני אדם. גם ניסיונות קטנים לדיכוי אופי האדם ב"הסכמה" כמו בקיבוצים בישראל - נחלו כישלון חרוץ.
"תאוות הבצע" מקדמת את האנושות
לפני כמאתיים שנים פרצה המהפכה התעשייתית שנדחפה על-ידי ממציאים ויצרנים "תאבי בצע". לראשונה בתולדות האנושות החלו המונים (ולא יחידי סגולה) לייצר הכנסה שגבוהה מצרכי הקיום הבסיסיים שלהם. הקפיטליזם נולד. הדרך היחידה למימוש מוסרי של הזכות לצבור רכוש, למימוש "תאוות הבצע" היא למכור להמונים מוצרים שהם זקוקים להם לצורך קיום ולצורך סיפוק אושרם.
כבר בראשית ימיה ביטלה המהפכה התעשייתית את נחיצותו הבלעדית של הכוח הפיזי לייצור מזון והכנסה. אפילו ילדים יכלו להפעיל את המכונות הראשוניות במפעלים ולייצר הכנסה. ילדים שרק דור קודם לכן, נידונו למוות מרעב (ברובם) בשדות הכפרים. תוחלת החיים שעמדה על פחות מ-35 שנים החלה לעלות ואינה פוסקת מאז.
במשך השנים קידמה "תאוות הבצע" את האנושות לשיאים חדשים באמצעות שיפורים טכנולוגיים מתמשכים. ילדים הפסיקו לעבוד במפעלים כי ההורים מסוגלים לייצר עושר גבוה פי כמה מסיפוק הצורך לקיום בסיסי; והדרך היעילה לצבור אנרגיית שרידות במשפחה היא "לנצל" את הילדים באמצעות השקעה בהשבחת מוחם - השכלה. מוצרי נוחות שהיו מנת חלקם של עשירים הפכו לאחר דור לנחלת ההמונים בזכות היזמים "תאווי הבצע" שהמתחרים אחד בשני כדי למכור יותר מוצרים להמונים. הדרך היחידה לניצחון (זמני) במרוץ זה היא לייצר זול יותר, איכותי יותר וחדשני. זו מעלתו המוסרית הגדולה של הקפיטליזם: כדי להתעשר אתה צריך לספק את ההמונים. "תאוות הבצע" שלך מטיבה עם הזולת. זאת בניגוד למשטר הנוכחי של דמוקרטיה-חברתית בו התבססה דרך נוספת להכנסה ולצבירת רכוש: להתיידד עם פוליטיקאים, או לזכות בקצבאות שלא בתמורה לעבודה כי "מגיע לי".
"המוצרים הפיננסים" החדשים לא שונים מכל מוצר אחר ישן
התקשורת, האקדמיה וכמובן הפוליטיקאים מרבים לאחרונה להאשים במשבר הכלכלי את "תאוות הבצע" של סוחרי הבורסה, הבנקאים וממציאי המוצרים הפיננסים המתוחכמים "שאיש אינו מבין". האם בקניית מניה "לא מתוחכמת" בחברת ענק בינלאומית אנחנו "מבינים" יותר? כמה מאיתנו קראו בעיון את הדוח השנתי של חברה בטרם קניית מניות? אנחנו סומכים בדרך כלל על אחרים ש"מבינים" וגם האחרים סומכים על מישהו אחר במעלה הפירמידה.
ברוב המוצרים המתוחכמים יש היגיון כלכלי ורובם מעניקים יתרון ממשי למחזיק בהם. חלקם מסוכנים מידי, חלקם פשוט מוצרים גרועים שלא קיימו את הבטחתם - אבל זו דרכו של עולם. מי שיעיין בגיליונות עתיקים של הירחון הוותיק מדע פופולרי יגלה אלפי מוצרים "חדשים" שהוכרזו לפני 30 ולפני 100 שנים - בכולם יש היגיון טכני וכלכלי אך הם לא הפכו למוצר המוני. אנשים "תאווי בצע" השקיעו בהם את מיטב זמנם, כישרונם וכספם בתקווה לצבור "בצע כסף" - אבל ההמונים לא שוכנעו שהמוצר תורם להם ולכן המוצר נכשל. רוב היזמים נכשלים במרוץ. המיעוט שמצליח מקדם את האנושות. כך גם במוצרים הפיננסים - חלקם מצליח ונקלט, חלקם פושט רגל.
לא חסרים גם רמאים בעסק, אבל זו דרכו של עולם. ברמאים ובבוזזים צריכות להילחם הממשלות ובייחוד השווקים. מי שמכר מוצר פיננסי תוך גילוי מטעה של רמת הסיכון - מכר מוצר פגום וצריך להיענש בדיוק כמו מי שמוכר תרופה אשר בפועל גורמת לנזק בריאותי. ממשלות המערב מונעות כעת מהמוני הצרכנים מלהעניש את הסוררים. מאות מיליוני הצרכנים בעולם, שמיוצגים על-ידי השווקים, החליטו שאין להם יותר אמון באותם מוסדות פיננסים ועליהם להיעלם מהמפה. עליהם לפנות את מקומם לאחרים שילמדו את הלקח ויתקנו את דרכיהם. הפוליטיקאים החליטו שלהמונים הנבערים יש "בעיה פסיכולוגית" ויש למנוע מהשווקים להעניש את הבנקים והברוקרים, למנוע פשיטות רגל של אלה שמכרו מוצר פגום. "תוכניות ההצלה" ימומנו בכפייה על-ידי אותם המונים בין אם דרך תשלום מיסים או בין אם באמצעות שחיקת ערך כספם על-ידי אינפלציה.
הבעיה אינה בתאוות הבצע המבורכת. זכותו הטבעית היסודית והמוסרית של האדם היא לתאוות בצע ולביצור אושרו - לו ולצאצאיו; תפקיד המדינה אינו "לעודד", לתמוך או להציל מגזרים מסוימים על חשבון האחרים, אלא לוודא שזכות יסוד זו מבוצעת ללא פגיעה בזכותו הזהה של הזולת לכך.