מגיפה או להיט, תמונת מצב אמיתית או אופנה משתלמת, איך שלא נסתכל על זה ההקלות שמקבלים לקויי הלמידה, הפכו לבעיה.
הקריאה של מורה "תכתבי על ליקויי למידה! אנחנו כורעים תחת עומס של הקראות" יחד עם הידיעה הקצרה מהשבוע "ארגון המורים השהה ההחלטה לא להקל עם תלמידים בעלי לקויות למידה" - נתנו לי להבין שהנושא דורש הבהרה.
בעבר לא היו הקלות, לא היו יועצות ופסיכולוגים, ואנשים מוכשרים לקויי למידה, אשר לא ידעו זאת, נכשלו ו/או לא הצליחו לממש את יכולותיהם. מיותר לציין את התסכולים שנבעו מכך. האבחון וההקלות שבאו בעקבותיהם היוו פתרון מיוחל לרבים וטובים (ראה: כל מה שרציתם לדעת על ליקויי למידה).
עם השנים, הסטיגמה שהתלוותה לאבחון נעלמה, וטוב שכך. מצד שני, לקויי הלמידה הפכו ל'להיט של מערכת החינוך'. בכתבה מאת שרה ליבוביץ דר ב'הארץ' - "מגיפת ליקויי למידה מתפשטת בצפון תל אביב" - היא מדווחת על כך ש-40% מתלמידי צפון תל אביב מאובחנים כלקויי למידה לעומת 7% באופקים.
נתון זה כשלעצמו מצביע על כך שיש לנו בעיה ומעורר תהיות לגבי הקשיים העולים ממנה:
- האם כל מי שמאובחן באמת 'לקוי', או שהכסף שמשלמים ההורים מאפשר את ההקלות המיוחלות?
- לחילופין - אם אוכלוסיית תל אביב משקפת את המצב האמיתי, מדוע לא מאובחנים 33% מתלמידי אופקים...? האם האבחון מדגיש את הפערים החברתיים?
- ועדת התאמות של משרד החינוך לא מאפשרת היום את מלוא ההקלות שהוכרו לתלמידים – האם מרוב הקלות יש כאלה שזקוקים להן ולא מקבלים אותן?
- במקביל למתן ההקלות, מערכת החינוך הייתה אמורה להיערך על-מנת לממש אותן בחיי ה'יום יום', מדוע לא עשתה זאת?
בחוזר ארוך ומפורט יצא משרד החינוך עם נהלים לקביעת ההתאמות בבחינות הבגרות, ללא אף מילה על יישום בפועל בבתי ספר בשיגרת היום יום. זאת בשעה שהריבוי בהקלות ייצר קושי אסטרטגי, אשר לא בא על פתרונו (כזכור, המבחנים נערכים במהלך שעות הלימודים).
- מי ישמור על התלמידים שזקוקים לתוספת זמן?
- מה יעשה המורה שצריך להיכנס לכיתה אחרת?
- מה יעשה התלמיד שמפסיד שיעור אחר במהלך תוספת הזמן?
- מי, מתי והיכן יבחן את התלמיד שצריך להיבחן בעל פה? לפני הבחינה המורה היה בשיעור אחר, תוך כדי הבחינה - צריך לשמור על תלמידים אחרים ומה קורה אחרי...?
- בהזדמנות אציין שבהקראת שאלון לכמה תלמידים בו-זמנית –במקרה של ריבוי תלמידים - המורה נערך עם קלטות שבהן מקריא את השאלון (שיטה המתחילה להפוך לארכאית).
מעבר לאסטרטגיה המורכבת אשר לרוב אין לה פתרון ממשי, כולם יוצאים מתוסכלים מסיטואציה כזו:
- התלמיד עם תוספת הזמן שנאלץ להיטלטל עם המורה כדי למצוא פתרון 'הולם', וכשזה לא נמצא – התלמיד שיש לו קושי אמיתי גם כך - מקבל את תוספת הזמן בתנאים 'לא ראויים'.
- המורה, גם הוא מתוסכל משום שאין לו פתרונות, שלא לדבר על הקושי האובייקטיבי בעבודה השוטפת הנוצרת כתוצאה מכך.
- ההורים משלמים כסף רב, וההקלה לא תמיד מתממשת כפי שהיה מצופה.
- לצד כל אלה, עבודת היועצת הפכה מ'ייעוצית' לבירוקרטית – מילוי טפסים ופרוצדורות הקשורות במתן התאמות.
הפתרון צריך להימצא בכמה רמות:
- רמה ארצית: הקמת גוף מאבחן מטעם משרד החינוך ובחסותו בפריסה ארצית, כדי לאפשר אבחון אובייקטיבי אחיד לכל, ללא משוא פנים ובסבסוד מתאים, בהתאם למצב הכלכלי של המאובחן.
- רמה בית ספרית: שבה יש לתת את הדעת על התנאים הפיזיים שבהם מתבצעים הבחינות, המורה כיום צריך לתמרן בין שמירה על התלמידים בכיתה, בחינה בעל פה, הקראת שאלון. כל אחת מהמטלות האלו נפגמת בשיטה הנוכחית - לא ייתכן שמורה גם ישמור על כיתה, גם יבחן בעל פה וגם ייתן הקראות. כל אחת מהמשימות האלו דורשת הן מקום פיזי והן מורה פנוי לכך.
- תגמול המורה: זה הנושא העומד כיום על הפרק, כאשר ארגון המורים מבקש לקבל תשלום למורים עבור עבודה נוספת שמשקיעים בלימוד תלמידים לקויי למידה.
עכשיו נותר לעשות בכל הרמות. אי עשייה רק תעצים את הבעיה ותהפוך את נושא לקויי הלמידה לגולם שקם על יוצרו.