האם יותר רגולציה על השווקים האמריקנים הייתה מונעת את המשבר? התשובה הסבירה היא: לא! צריך לזכור, את הרגולציה כותבים פוליטיקאים. ובמשטר המקובל במערב, של "דמוקרטיה חברתית", הפוליטיקאים נוטים לחקיקה "חברתית". זו הדרך הבדוקה לצבירת נקודות זכות פוליטיות, אחרת הם מסכנים את מעמדם. וכך גם נהגו כל הממשלים האמריקנים – לא "קפיטליזם חזירי" אלא רגולציה חברתית "נאורה" שמעמידה בצל אפילו את שבדיה.
האזרחים נוטלי המשכנתאות היו "מוגנים" באמצעות חוק משנת 1968 שנקרא 'החוק לחשיפת אמת של תנאי הלוואות' (('Truth in Lending act' לפיו חוייב המוסד המלווה בנוסח גילוי אחיד של תנאי ההלוואה. כל נוטל הלוואה "ידע" שהרגולציה מגינה עליו. אתה לא צריך לבדוק – יש רגולטורים בוושינגטון.
בשנות השבעים התקבלה חקיקה חברתית מקיפה שאילצה את הבנקים להקצות אשראי "באופן הוגן" גם לשכבות ה"נזקקות". דהיינו, להלוות כסף גם אם די בטוח שהבנק לא יראה סנט חזרה... 'חוק הדיור ההוגן' (1968) אסר על אפליה במכירת דירות ובמתן הלוואות; 'חוק שוויון הזדמנויות באשראי' (1974) חייב את הבנקים וחברות האשראי להלוות ל-כ-ו-ל-ם ללא אפליה בתנאים; חוק 'ההשקעה מחדש בקהילה' (1977) חייב את הבנקים להעמיד הלוואות באופן "הוגן" גם לדיירי שכונות עוני תוך התעלמות מרמת ההכנסה היחסית של תושבי השכונה. בשנת 1992 נדרשו ענקי המשכנתאות שבחסות הממשל להקצות אחוז ניכר מהלוואותיהם למטרת "דיור בר השגה". החקיקה גם מקלה על החזרת מפתחות הבית לבנק במקום לשלם את המשכנתא. זה רק חלק מהרגולציה, על קצה המזלג. בין לבין היו שינויים רבים ותוספות.
עלויות החקיקה, הרגולציה והביורוקרטיה שמתלווה אליהם – כבדות. הבנקים התייחסו להוצאות אלה כמו אל היטל מס נוסף. מס כבד. המערכת הבנקאית נמצאה תחת לחץ מתמיד להגדלת הסיכונים כדי לעמוד במשימות ה"חברתיות". קיימת גם רגולציה לא מפורשת, נסתרת: "כולם ידעו" שהממשל לא יניח למוסדות הגדולים לפשוט רגל אי פעם – הדוקטרינה של "גדולים מדי מכדי ליפול". עכשיו גם יודעים ש"כולם" צדקו. בתנאים אלה אין סיבה שתאוות הבצע לא תשתולל: אם אין סכנה לפשיטת רגל אז גם הבונוסים לבכירים משתוללים בניו-יורק וגם בתל אביב. הכול תחת רגולציה כבדה. הרישוי הממשלתי של סוכנויות הדירוג, חיסל תחרות בין המדרגים של הביטחונות הפיננסיים. אם לסוכנות הדירוג יש רישיון והיא עומדת בתנאי הרגולציה אז כנראה שהם יודעים מה שהם כותבים...
אין בכך סנגוריה על יזמים שמכרו ל"משקיעים" מוצרים פיננסים מתוחכמים שבסך הכול היו קופסאות סרדינים שלא ראויים למאכל. המוצרים לא היו משוללי הגיון כלכלי, הבעיה הייתה תוכן קופסת הסרדינים. ייתכן שאפילו לא הייתה כאן עברה של הונאה. וכאן נכנסת גדולתו של השוק שלא מתעניין אם זה היה חוקי או לא; השווקים מענישים את מנפיקי אגרות החוב על-ידי חיתוך השווי הכספי באופן שיבטא את השווי הכלכלי של המוצר הפיננסי. ייתכן שמסיבות פסיכולוגיות השווקים מענישים "ענישת יתר" ומתמחרים מניות ומוצרים פיננסים הרבה פחות משוויים. לאחר החזרת האיזון, עם הזמן, המערכת אמורה להתייצב. למה "אמורה"? כי הממשל האמריקני לא מאפשר למיליוני המשקיעים להעניש את החברות המנפיקות – יש תוכנית "חילוץ".
כלום יש ספק, שאילו הייתה יותר רגולציה, לאיזה כיוון היא הייתה מתפתחת? ממש לאחרונה, באוגוסט 2008 התפאר הנשיא בוש על "עזרתו" לאמריקנים להגיע לבית פרטי עם מקדמה נמוכה וצמצום המגבלות על גובה המשכנתא. רגולציה ממשלתית אינה מונעת משברים, היא מעמיקה ומאריכה אותם. פוליטיקאים ופקידים לא יודעים לעשות "רגולציה טובה" בדיוק כפי שאינם יודעים לעשות "עסקים טובים" שלא נכשלים. בתחומים כלכליים הרבה יותר "פשוטים" כל הממשלות בכל הזמנים נכשלו כישלון חרוץ: תכנון ייצור חקלאי, פיקוח על מחירים, אספקת מגורים זולים ועוד. העולם הפיננסי מסובך בהרבה מכל אלה ואינו ניתן לשליטה על-ידי גוף מרכזי רגולטורי. המשימה בלתי אפשרית; ולכן, מי שתולה תקוות ברגולציה ממשלתית הוזה בהקיץ.
נא לא לשכוח, הרגולטורים הם בסך הכול פוליטיקאים.