בהתבטאויותיו האחרונות ראש-הממשלה מאפשר לנו לקבל מושג על העמדה הישראלית בשיחות האלה. ובכן, הוא מדבר במפורש על נסיגה לקווי 1967, על ירידה מרמת-הגולן ועל חלוקת ירושלים. עדיין אין מראים לנו מפות מדוייקות, אבל קל לשער במה מדובר. לכל היותר יציגו לפנינו כמה תיקוני גבול קלים כ'הישג היסטורי'.
כך נהפכו עמדות שוליים בשמאל הישראלי לעמדתה הרשמית של הממשלה, בלי שהתקיים דיון ציבורי אמיתי ובלי שהממשלה קיבלה מנדט מהעם למהלכים מסוכנים כל-כך. אך, הלא בדיוק בדרך הזאת נרקמו הסכמי אוסלו האומללים והונחתה התוכנית האכזרית של הרס כל יישובי חבל עזה וצפון שומרון, וגירוש כעשרת-אלפים תושבים מבתיהם.
הכשרת דעת הקהל למהלך הזה נעשית בשני צירים. ההתבטאויות של אישים בכירים על הצורך 'להיפרד' מחבלי מולדת ולחזור לגבולות הבלתי-אפשריים שבהם חיינו לפני מלחמת ששת-הימים – נועדו לעשות את הוויתורים הללו למתקבלים על הדעת. אך בכך לא די. צריך גם להפוך את ההתנגדות למהלך המסוכן הזה לבלתי-לגיטימית. לכן, בה בעת מתנהלת הסתה פרועה כנגד מתיישבי יהודה ושומרון.
צריך להבין: הממשלה מתכננת למעשה לעקור כמאתיים אלף יהודים מבתיהם. מהלך כזה ייתקל בהתנגדות ציבורית עזה, ובראש ובראשונה בהתארגנות של תושבי יהודה ושומרון והגולן לסיכולו. הדרך הנוחה ביותר להתגבר על ההתנגדות הזאת היא להפוך את התושבים לבריונים פורעי-חוק, לסהרוריים ולאוייבי הדמוקרטיה.
את השיטה הזאת לא המציאו בישראל. לאורך כל הדורות ידעו היהודים שהסתה נגדם היא שלב ההכנה לקראת פוגרומים וגזֵרות. כך בדיוק פעל השלטון הקומוניסטי, כאשר פתח במלחמת חורמה כנגד היהדות. הרבנים הוצגו כפרזיטים, בתי-הכנסת כמקומות התארגנות אנטי-מהפכנית, המקוואות כמקור זיהום ומחלות, השחיטה היהודית כסכנה בריאותית. אחרי ההסתה הזאת היה קל לאסור את הרבנים וכלי-הקודש האחרים ולחסלם.