יש להניח כי רבים מכירים את "החידה" שתוצג להלן. המשימה היא להעביר קו בין תשע נקודות היוצרות ריבוע מבלי להרים את העט מהדף. הקורא שאינו מכיר את הפיתרון מוזמן לנסות ולפתור את
החידה הבאה בטרם ימשיך בקריאה.
מי שנכשל בפיתרון החידה [רבים נכשלים - גם הכותב] נכשל בגלל סיבה אחת והיא שהוא קורא לתוך החידה מגבלה שאינה מצויה בה כלל. הנכשלים סבורים שהקו המשורטט חייב להיעצר בנקודה ואילו החידה כלל לא הטילה מגבלה כזו. כאשר מבין הפותר שאין כל איסור לפרוץ מחוץ למסגרת הנקודות וקו אינו חייב להיעצר בנקודה, הפיתרון פשוט למדי.
החידה מדגימה כי פעמים רבות אנו נתקעים במצבים חשוכי פיתרון מאחר והורגלנו להביט ולפענח את הבעיה בדרך מסוימת, על בסיס הנחות יסוד שלא הוכחו ולהציע לה פיתרון הנראה כפיתרון ההגיוני. בהמשך,למרות שהמציאות מלמדת אותנו שאנו נכשלים המסקנה היא בדרך כלל שלא עשינו די, שלא הרחקנו לכת מספיק בפיתרון שבו בחרנו. במידה רבה אנו דומים לרופא שמחליט שחולה סובל ממחלה ידועה ויש למחלה תרופה מוכרת ואם התרופה לא עוזרת אזי מעלים את המינון. אם החולה בר מזל הוא יזכה בסוף לרופא שיחליט לבחון אפשרויות אחרות אם לא-חבל.
בחיים אנו חייבים להיזהר מרופאים מקובעים כאלו-בשטח הפוליטי פוליטיקאים המציעים את אותו פיתרון, שכשל פעם אחר פעם, נחשבים משום מה לעקביים, אמינים ובעלי חזון. התחזיות שהתבדו פעם אחר פעם הופכות מסתם תיאוריה כושלת וניסיון שלא עלה יפה' למשנה אידיאולוגית לה נשבעים כל יום אמונים. פוליטיקאי שיודה בכנות שטעה בהנחות היסוד שלו ויש לבחון דרך אחרת זוכה מיד לגנאי במקום שנכיר לו תודה על נכונותו לבחון מחדש את המצב.
כך אנו עדים לתופעה חוזרת ונשנית. תרופה פוליטית, או כלכלית, או חברתית, שהוצעה ונוסתה ולא צלחה גורמת למי שהציע אותה להטיף להגדלת המינון בהמשך השימוש בה. המינון יכול להיות עוד מיסים, או פחות, הקטנת ההוצאות, או הגדלתן, יותר פיקוח או פחות ובמישור המדיני נסיגות נוספות, או ויתורים נוספים או נוקשות רבה יותר והתנגדות לכל אפשרות של פיתרון, אפילו תהיה הזדמנות לכך.
באופן לא מפתיע אלו שטוענים כי צריך להתבונן במציאות בדרך אחרת ומציעים תרופות אחרות שאינן בסל התרופות המוכר, או שמנסים לטעון כי "המחלה" בה מדובר היא שונה מזו שאובחנה, מוקעים מיד כקיצוניים, לא אחראיים ומסוכנים לחולה, לציבור, או למדינה. אם מי שמציע תרופות כאלו נתפס בנוסף כזר, יקשה עליו מאד להוכיח את צדקתו.
במידה רבה זהו גורלו של אביגדור ליברמן עולה ותיק שמבטאו עדיין נכר בו, תושב התנחלות ביהודה ובוגר הליכוד ומפלגות הימין במסגרת "האיחוד הלאומי". בקרב ציבור העולים מחברת המדינות הוא מקובל הרבה יותר ומכיוון שאיני נמנה על ציבור זה, אין אני המוסמך להסביר סוד הצלחתו שם. ביחס לציבור הוותיק ליברמן במפורש סובל מהעובדה שהוא אינו נראה ואינו מדבר ואינו נשמע כפוליטיקאי ישראלי מן המניין.
אנו יכולים להצטער שזה המצב. ליברמן מציע לציבור הבוחרים פרשנות שונה ומקורית למציאות הישראלית ולבעיותיה וכן גם פתרונות השונים במידה רבה מהקלישאות הרגילות. בשורה של נושאים הוא בוחן מחדש הנחות יסוד בדיון הציבורי ומראה לנו כי ניתן להניח הנחות יסוד שונות והגיוניות יותר ועל בסיסן להציע פתרונות מקוריים.
יש להודות שאביגדור ליברמן ומפלגתו ניצבים בפני בעיה לא פשוטה. הם נתפסים במידה מסוימת, בגלל הדומיננטיות של ראש המפלגה, כחריג המייצג בעקר ציבור עולים ש"אינו מבין" את המציאות בארץ. משום מה המסתייגים אינם מניחים שציבור העולים, שרכש וותק והמשוחרר מתבניות חשיבה נושנות, פתוח יותר להבין בדרך שונה ומקורית את המציאות.
יתר על כן, לעתים מזומנות, על-מנת לתפוס הד תקשורתי, נעשה על-ידי ליברמן וחברים אחרים במפלגה, שימוש, בזמן ובעיתוי הלא מתאימים, באמירות בוטות הגורמות ליצירת תדמית קיצונית מוטעית ולהברחה של ציבור מצביעים פוטנציאלי. גם השותפות המוטעית בעבר עם מפלגות מולדת ותקומה תרמה לכך.
אני סבור שיש לתת למפלגת ישראל ביתנו ולאביגדור ליברמן הזדמנות הוגנת וראויה להשמיע את עמדותיהם. גם מי שלא ישתכנע ראוי כי יתעמת עם דרך חשיבה שונה ומקורית, שאינה כבולה במסגרות חשיבה נושנות. דיאלוג פתוח על רעיונותיה ועקרונותיה של המפלגה, ללא פיקוח משטרת המחשבות מטעם מפלגות השמאל בישראל, יכול להפרות את הדיון הציבורי ולתרום רבות לדמוקרטיה הישראלית.