בדוכן הקבלה של מלון "אורלי", שברחוב פארגוואי בבואנוס-איירס, ניצב על רגליו, מדי בוקר עד רשת החשיכה, חוליו ויינר, ישיש בן 96. כך נוהג, מדי יום, בעליו של המלון, זקוף הקומה, חד הראייה והשמיעה, כאילו היה עלם צעיר.
ויינר, יהודי ממוצא אוסטרי, שהיגר לארגנטינה בשנות עלומיו, אינו אלא סימפטום אופייני לתוחלת החיים הארוכה שבה ניחנו תושבי ארגנטינה. האוויר הצח (בואנוס איירס - בתרגום מספרדית), החיים הטובים, עטויי הרוגע והשלווה הסטואית, הם ככל הנראה סוד חייו הארוכים של הארגנטינאי המצוי, כמו חוליו ויינר, שאינו נזקק במרוצת עבודתו לא למשקפיים ולא למכשיר-שמיעה.
שבעים שנים רצופות ניצב ויינר על משמרתו בדוכן הקבלה של המלון, עם היד על הדופק. לא שהוא אינו סומך על צוות עובדיו המיומנים שבדוכן הקבלה. הוא, פשוט, משוכנע שכבעלים - כלל לא מזיק שהוא לוטש עין וכורה אוזן לכל המתרחש סביבו, כדי שהכל במלון "ידפוק כמו שצריך".
שלא כבעבר, בראש מעייניהם של שליטי ארגנטינה דהיום עומד כיום המאבק המתמיד לשיפור איכות החיים והסביבה. כדי לטפח אותו עובר, למשל, צי המכוניות הארגנטינאי מן הבנזין, הדיזל והסולר המזוהמים אל מנועי הגז, שיש בהם, יותר מזולתם, למנוע זיהום אוויר.
איכות הסביבה
בכרך הגדול של בואנוס איירס שום מכונית לא תעז לפלוט עשן מן האגזוז שלה ובחבלי הארץ הפוריים, עם ההרים והשדות המוריקים, יש בכלל תנועה דלילה של רכב. אלא שלא רק המכוניות חדלו לעשן: גם בני אנוש ארגנטינאים נמנעים יותר ויותר מן העישון של סיגריה, סיגר ומקטרת, שהיו בעבר נחלת הכלל.
אף ששום מדינה בעולם אינה מסוגלת להתחרות בשפע המזון ובאיכותו, שבהם ניחנה ארגנטינה - תושביה שוב אינם סובלים כבעבר מהשמנת היתר, הפוקדת כיום מדינות רבות בעולם. הארגנטינאי למד לשמור על משקל נאות וכמו הצרפתי הוא מסתפק בארוחת הבוקר בקוראסון ובספל קפה. ארוחות הצהריים והערב שלו הן על טהרת הירקות והפירות, כמו גם על בשר נטול-שומן, וכמובן - ואיך לא – הן מלוות בשתיית תה ה"מאטה" בפולחן יומיומי, שעל-פי המיתוס הארגנטינאי הוא סגולה לאריכות-ימים. עובדה: באיזורים כמו פטגוניה, עם אוויר צלול כיין, מגיעה תוחלת החיים הממוצעת ללא פחות מ-90 שנה!
במאבק העיקש והמתמיד לשיפור איכות הסביבה, מקפידים הארגנטינאים למחזר חומרים רעילים ולא להשליכם לפח הזבל. הם גם מפרידים, בדיוק כמו השווייצרים, בין בקבוקים ריקים לבין פסולת-אשפה רגילה. ובמאבק על שמירת הבריאות התקינה, אין הארגנטינאים פוסחים על הסיאסטה הקדושה שלהם. מנוחת הצהריים מן העבודה היא בבחינת חוק-בל-יעבור, שאיש לא יפר אותו. הו, כמה חסר חוק שכזה אצלנו בארץ!
מהפכה במשטר
בשנים האחרונות עוברת ארגנטינה מעין מהפכה גם במשטרה: ממדינה בעלת שלטון רודני, של דיקטטורת חונטה צבאית ושל שדידת כספי העם, היא הופכת לדמוקרטיה סוציאליסטית, עם אופוזיציה לשמה, שאינה מהססת לנגח, בראש חוצות, את הקואליציה, מבלי להסתכן בעריפת ראשים; דואגת לרווחת העם, עם פנסיה מולאמת ועם חינוך חינם מכיתה א' עד לסיום האוניברסיטה. ואפילו עם ביטוח רפואי, שהוא כמעט בחינם.
ועוד מיני-מהפכה: בארגנטינה המצ'ואיסטית של ימים עברו נשמע עתה בראש חוצות קולה של התנועה הפמיניסטית, שהשפעתה רבה, וגם ההומואים והלסביות יוצאים פתאום מן הארון. ומעל לכל: אין אפליה בין קטן לגדול. כבודו של "עמך" אינו נופל מכבודה של אצולת השלטון. במו עינינו חזינו בלוויה מכובדת ומפוארת, שלה זכה שוטר מן השורה, לאחר שנרצח בידי בני עוולה. אחר ארונו הלכו נשיאת המדינה, שרי הממשלה וחברי הפרלמנט, כשראשי השלטון מצדיעים לו על קברו וכשמשפחת הנרצח מקבלת מן המדינה תגמולים שמנים למשך שארית חייה.
אבל, גם במהפכה המבורכת הזו יש, עדיין, רעות חולות. על כל צעד ושעל מסתובבים להם ה"טרוצ'וס" - זייפני הכספים, המצויים אפילו בבנקים עצמם, בסוכנויות לחלפנות כספים ובחברות רשמיות, ויש לפקוח עין בזהירות מירבית. ברחובות יש שפע של מדרכות סדוקות, שיד השלטון המקומי קצרה מלתקנן, ובראש חוצות מתגוללת לה אשפה מצחינה, בעטיין של שקיות הזבל הקרועות - מעשה-ידיהם של מהגרים ממדינות עניות שכנות, בעיקר פאראגוואי, המחטטים בהן כדי לחשוף מציאות.