הם, זוג בשלהי גיל הארבעים לחייהם, אשר חיו חיי זוגיות טובים ביחד. שניהם עבדו כשכירים, פרנסו את המשפחה וגדלו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. הם היו משפחה לתפארת. עד שיום אחד, החליט הבעל לעזוב את מקום עבודתו ולפתוח עסק. הוא החליט שדי לו לפרנס את הבוסים, אשר לדבריו התעשרו על חשבונו, ושהגיע הזמן לעשות לביתו. אשתו חששה מאוד, שהרי לפתוח עסק, זה לא דבר של מה בכך, יש עסקים קטנים רבים שנכשלים ומה יהיה על המשפחה ובפרט על הילדים שעוד תלויים בהם לפרנסתם. אבל הבעל סירב להקשיב לאשתו ולחששותיה. "את לא בוטחת בי" הוא זעם. הוא החליט להתחיל בחיים חדשים. משבר גיל אולי, כך חשבה אשתו, שעדין ניסתה להניא אותו מצעד דרמטי זה.
הבעל לווה כספים מן הגורן ומן היקב, השתמש בדירה שרכשו עבור הילד הגדול, כבטוחה ויצא לדרך החדשה.
עסק חפוז כשביל הזהב לחובות
תוך זמן קצר, הוא שקע בחובות אדירים, אשר אשתו לא ידעה מנין הם הגיעו וכיצד התפתחו כה מהר. דירת הבן בחולון נמכרה לשם כיסוי החובות. הכול קרס עליהם במהירות עצומה ולבסוף ביקש הבעל מאשתו שתסכים לחתום לו על מסמכים, כך שהוא יוכל לקחת משכנתא שנייה על הבית בו התגוררו. בית, אשר בנו יחדיו, מעמל של שנים. קוטג' בן שבעה חדרים במושב בדרום, אשר השקיעו וטיפחו אותו כבבת עיניהם.
האישה אמרה: 'עד כאן. אני לא מוכנה לסכן גם את בית המשפחה שלנו!'. פתאום החלו לצוץ כל מיני אנשים, שהחילו לאיים עליה ועל חייה. לאחר האיומים, היא חתמה גם חתמה ותוך זמן קצר, הם נאלצו למכור גם בית המשפחה. מזל שהייתה לה משפחה - משפחה אמיתית, הורים ואחים, שאחרת אין לדעת, אנה היא וילדיה היו באים.
בדיעבד, כך הסתבר לאישה, בעלה התחיל כבר מזמן להמר ונסחט ע"י עבריינים. האישה הייתה האחרונה לדעת. העסק אשר פתח היווה מסווה לפעילות אותם עבריינים, אשר סחטו אותו. עשרים וחמש שנים חיו בני הזוג ביחד, ומתוכן עשרים ושתיים שנות נישואין. "לא הכרתי אותו בכלל", היא אמרה למשפחתה, כשהיא כולה שבורה ודוויה. הבעל, אשר חובותיו בגין הימוריו הרקיעו שחקים, החליט כי לא די לו במה שגרם למשפחתו והוא הגיש נגדה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה. הוא תבע, בעזות מצח, כי בית המשפט יחייב את אשתו לשלם ביחד עמו את החובות שנותרו, שהוא עצמו ולבדו יצר. האישה הגישה תביעה להשבת הכספים אשר בעלה גזל הימנה, באמצעות כפיה ואיומי עבריינים. מגיע לה לדבריה, כי בעלה ישיב לה לפחות, את השווי של מחצית הבית שאיבדה.
יורדת עימו?
על בני זוג אלו, חל ההסדר הרכושי, כאמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג, שכן, הם נישאו אחרי ה - 1/1/1974.
על-פי סעיף 4 לחוק יחסי ממון "במשך הנישואין אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני": מכאן עולה, כי האישה לא הייתה צריכה לתת ולו שקל אחד מרכושה, לכיסוי חובותיו של הבעל, במהלך הנישואין.
כאשר חל על בני הזוג חוק יחסי ממון בין בני זוג, מכוח לשון החוק
היקף האחריות של בן הזוג לחובות רעהו יהיה לכל היותר עד מחצית ההפרש בין שווי הנכסים של כל בן זוג (ניסים שלם, עו"ד, "יחסי ממון ורכוש הלכה ומעשה, תותי ענתות בע"מ, 55). הבעל לקח מאשתו, באיומים, עוד במהלך נישואיהם, הרבה מעבר למחצית ההפרש בין הנכסים של שניהם.
האחריות לחובות, עפ"י דין, תהיה
לאחר הגירושין בלבד.
כמו-כן, עפ"י דין,
השיתוף בחובות, לא יחול על החלק של האישה בדירת המגורים, שהפעילות העסקית אינה קשורה אליה.
אישה לא תהיה חייבת כלל בחובות הבעל, כאשר הימר על הכספים או כאשר היה שותף לפושעים וכאשר החובות נוצרו תוך כדי הפרת חובות נאמנות של הבעל, או כאשר עשה מניפולציות כספיות. במקרה זה, יצר הבעל חוב בעל אופי אישי מובהק, אשר נוצר תוך כדי הימורים, החל מן היום בו נפתח העסק.
"חובת שנעשו בדרך הרגילה בין בני זוג"
ב
ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מו (5) 661 פסק בית המשפט העליון בין השאר כדלקמן : "א. (1 ) כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, הוא לא יהיה שותף לרווחים בלבד, אלא יישא גם בהפסדים ובהוצאות. (2) חזקת השיתוף בחובות מוגבלת לחובות שנעשו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים, להוציא חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק." (מתוך המאגר המשפטי נבו).
האישה לא תהיה חייבת כלל בחובות בעלה, כאשר החובות נוצרו, כשהם לא ניהלו אורח של חיי משפחה תקינים (
ע"א 677/71 דוד נ' דוד פ"ד כו (2) 457). בפרשת גיטלר (
ע"א 563/92 עזבון גיטלר נ' גיטלר פ"ד מח (5) 469 ) חיותה כבוד השופטת דורנר את דעתה כי כדי להחיל את הלכת השיתוף די להוכיח חיים משותפים או מאמץ משותף, לעומת זאת, אם לא שוררת הרמוניה בין בני הזוג, אין לייחס להם כוונת שיתוף בחובות.
כשבעל משסה עבריינים באשתו, מאיים עליה וסוחט אותה ומהמר בכספי הצדדים, הם לא מנהלים חיי משפחה רגילים ותקינים ובודאי שלא הרמוניים ומכאן אין ולא הייתה לבעל כל אפשרות להחיל חוב כלשהו על אשתו מעולם.
יתרה מכך, על בני זוג אלו לא חלה הלכת השיתוף כלל, אלא חל איזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון, אשר על פיו, אין כלל להחיל את חובות הבעל על האישה, בסיטואציה כפי שתוארה לעיל.
למעלה מכך, אם וכאשר מחילים שיתוף בחובות, מכוח חוק יחסי ממון, הוא יחול במסגרת איזון המשאבים, לאחר הגירושין בלבד ולא במהלך הנישואין וגם אז, הוא יחול, במידה ולא מדובר בחוב אישי של הבעל כמפורט לעיל, כאשר מערכת היחסים הייתה הרמונית ורק עד הגבול של מחצית ההפרש בין שווי הנכסים של כל בן זוג.
בין בני הזוג לא הייתה מערכת יחסים הרמונית, החוב היה חוב אישי של הבעל ועליו מוטל להשיב לה את הכספים הרבים אשר גזל הימנה ובפרט, מחצית משווי הבית אשר נמכר לכיסוי חובותיו מהימורים.