תאונת הדרכים הקטלנית בדרך לאילת, הייתה רק המחשה נוספת לתרבות הנהיגה הקלוקלת של הנהג הישראלי המצוי. קרב העקיפות, שנגמר בתהום, היה עוד סימפטום לברוטאליות שלו, כי הוא ולא אחר ראוי לשאת בתואר "מלך הכביש"!
נהג של משאית או אוטובוס אינו צריך להתאמץ יתר על המידה, כדי להוכיח שהוא באמת ראוי לשאת בתואר הזה. הרכב הגדול שבו הוא נוהג מעיד זאת עליו כאלף עדים, ואוי למי שינסה להתגרות בו. אבל, בקרב בין אוטובוס לאוטובוס, כפי שאירע השבוע, צריך בכל זאת להוכיח מי חזק יותר. לצורך כך עוקף נהג א' את נהג ב' גם במקום שבו אסור לעקוף, ואחריו המבול.
בשנים האחרונות היה זה נהג המשאית שהחזיק בתואר "מלך הכביש". בד-בבד הוא גם נשא בתואר המפוקפק של שיאן עבירות התנועה. לא הרחק מאחוריו הזדנב לו נהג האוטובוס הפרטי. אל מול המפלצות הגדולות האלה לא היה לנהג הרכב המשפחתי הקטן והעדין שום סיכוי לכבוש את התואר הנכסף.
לאורך השנים החזיקו נהגי-משאיות בשיא עבירות התנועה ובמפגעים על הכבישים. החרו החזיקו אחריהם נהגי אוטובוסים פרטיים, שלא מעטים מהם לא היו כלל בעלי רשיון נהיגה תקף.
מצ'ואיזם בכביש
האמת ניתנת להיאמר כי הברוטאליות המאצ'ואיסטית על הכבישים איננה רק נחלת נהגי המשאיות והאוטובוסים. חלקם של בעלי ה"פרייבטים" אינו נופל הרחק מהם וכמו מאצ'ואיסטים מצויים, הם אינם בוחלים, ולו לרגע, להראות גם הם את כוחם על הכביש. בשנים עברו זה התחיל אצלם במטר של קללות וגידופים. נהג א' שלא היה מרוצה מנהיגתו של נהג ב' פתח את חלון מכוניתו ולא היסס "לפתוח עליו ג'ורה", כמו, למשל, 'חמור', או 'בהמה'. אלא שבכך הסתיים בדרך כלל העניין.
עם השנים כלתה התופעה. כיום מצויידים כלי הרכב במזגן אוויר לקירור ולחימום והנהגים נוסעים כשחלונות רכביהם מוגפים. עם זאת נולדה תופעה חדשה, חמורה ומסוכנת יותר: האלימות המילולית הפכה לאלימות פיזית. במקום לפתוח את החלון ולקלל, מראה היום נהג א' לנהג ב' את נחת-זרועו: במקרה הטוב הוא חוסם את דרכו ובמקרה הרע הוא יוצא מרכבו ושולף סכין. ובין זה לזה הוא נוסע בזיג-זג, עוקף בפראות מבלי לאותת, לא נותן זכות-קדימה ואפילו לא עוצר ב"אדום". ממילא אין שוטר ואין מצלמות. וכשהוא פוגע ברכב חונה ללא נהג, הוא לא יותיר אחריו פתק בשמשת מכוניתו עם פרטיו האישיים. חמור מכך, כשהוא פוגע בהולך-רגל, הוא לא יהסס לברוח עם רכבו ויותיר את הפצוע מדמם על הכביש. אחריו המבול ושיחפשו אותו.