מחאה עכשיו, תקווה עכשיו

צבא הפרשנים האחידים מאוחד בהתייחסותו האחידה להישג של מפלגת הגימלאים בבחירות 2006 ומתייחס להישג כהצבעת מחאה בין ימין ושמאל, מצד ציבור שלא הייתה לו כתובת להצבעה והביע בדרך זו את מחאתו. חודשיים לפני בחירות 2006, איש לא ידע על הגימלאים, אבל אחריהן, ואחרי שזכו ב-7 ח"כים - כל העדר ידע להסביר ולפרש ולנתח. גם בבחירות 2009 יש מקום להצבעת מחאה, אם כי לא בהכרח בין ימין לשמאל, אלא בתוך הימין, בין הליכוד לבין המפד"ל ("הבית היהודי"), מצד ציבור שלא הייתה לו כתובת להצבעה, עד שקמה מפלגת התקווה. חודשיים לפני בחירות 2009, איש אינו יודע על התקווה, כי כל העדר בוחר להתעלם ולהעלים את עובדת קיומה. התקשורת הישראלית האחידה רואה בכל מי שמימין לליכוד ימין דתי, ומתעלמת ממי שאינו דתי ומצוי באגף זה, ומעלימה ממנו את קיומה של התקווה. התקשורת הישראלית האחידה מתייחסת למפד"ל ("הבית היהודי") ככתובת להצבעת הציבור שמימין לליכוד, ואינה מתייחסת למחאה הרבה שקיימת בציבור זה הן כלפי הליכוד והן כלפי המפד"ל ("הבית היהודי"), ואשר רוצה ביטוי אמיתי לדעותיו המדיניות, בין אם מדובר בנאמני ארץ ישראל עם כיפה, או בלעדיה. האם מישהו הישווה בין היקף הסיקור התקשורתי שניתן ל-2 האגפים, זה שמימין לליכוד וזה שמשמאל לעבודה? הרושם המתקבל הוא שהתקשורת מרבה לעסוק ב"רשימת השמאל החדשה" - שאינה אלא מר"צ ב' - ובהתמזגותה עם מר"צ א', כאילו יש הבדל ביניהן, אבל מתעלמת ביודעין מרשימת הימין החדשה, התקווה. רק בישראל צבא הפרשנים האחידים מאוחד בהתייחסותו האחידה למערכת הבחירות הנוכחית, כאילו יש בה 3 מפלגות גדולות שבהן יש לעסוק, והרבה מפלגות בינוניות וקטנות שבהן ניתן לעסוק במידה מועטה בלבד. מדוע מתייחס העדר למפלגת העבודה כאל מפלגה בסדר הגודל של "הגדולות" (הליכוד וקדימה) בשעה שגודלה בסקרים הוא בסדר גודל של "הבינוניות" (שס וישראל ביתנו)? מדוע מתייחס העדר לאהוד ברק כאל מתמודד על ראשות הממשלה בשעה שאיננו כזה? רוב הסיכויים הם שגודלו של הליכוד ישתווה לסכום של קדימה והעבודה. ומדוע מתייחס העדר אל קדימה כאל ימין-מרכז בשעה שמנהיגיה (הצמד אולמרט-לבני) מביעים עמדות דומות לעמדות מר"צ? האם כל מצג-שווא כשר כדי לבלום את נתניהו ולקדם את קדימה ואת לבני? צבא הפרשנים האחידים מאוחד גם במינוחים שבו הוא משתמש: בקשת הפוליטית שלו יש קצה אחד - ימני קיצוני - ומשום-מה הקצה האחר - השמאלי - הוא המתון, השפוי, הנאור. האם התקשורת "הממלכתית" הישראלית היא כללית או מגזרית, מקצועית או מגמתית, נטולת פניות או משרתת מועמד/ת מסוים/ת? עיוות צורם נוסף, הפעם רק בתקשורת הכתובה, הוא הפרסום הניתן ליוזמת "השלום" הערבית תמורת כסף. האם הכסף הוא קנה המידה היחיד והאם הוא מתיר מתן במה לתכתיב הדורש מישראל להתאבד באמצעות חלוקת הארץ וירושלים והכנסת פליטים כסוס טרויאני בתוך המדינה היהודית המוחלשת? ייתכן שבבחירות 2009 על ציבור הבוחרים לא להסתפק בהצבעת מחאה, אלא לבחור דווקא במי שהתקשורת בחרה להעלים ממנו. חשוב גם להוכיח - הן לציבור והן לפרשנים (ואולי גם לסוקרים) - כי עבודתם "המקצועית" מושפעת מדעותיהם הפוליטיות האחידות והמגמתיות.