החותם שהותיר "גרון עמוק"

מי לא נודב לתפקיד? - גנרל אלכסנדר הייג ואפילו ד"ר הנרי קיסינג'ר... עשרות שנים עסקה התקשורת ברכילות העסיסית - מי הוא "גרון עמוק", שסייע לקארל ברנסטין ולבוב וודוורד, צמד כתבים זוטרים בוושינגטון פוסט, לחשוף את שמץ קצהו של סיפור הפריצה השלומיאלית לבניין ואטרגייט על גדת הנהר פוטומאק בוושינגטון הבירה - הסיפור האדיר, שהביא להתפטרות הנשיא ריצ'ארד מ' ניקסון. מי שאינם מכירים את הסיפור, מוזמנים לצפות במופעו הקולנועי - כל אנשי הנשיא (1976) - שהפך כבר לקלאסיקה. הוא הופק בעקבות ספר, שכתבו שני העיתונאים, שעשו את הסיפור, וזכה בפרס פוליצר. המקור המיסתורי של ברנסטין ושל וודוורד כונה "גרון עמוק", ונותר אלמוני, עד שהסכים להיחשף, בסוף מאי 2005. התברר, כי זה מארק פלט, שהיה סגן מנהל הבולשת הפדרלית (FBI). וודוורד וברנסטיין סירבו בתחילה לאשר את הידיעה, כיוון שהתחייבו לשמור את זהות המקור בסוד עד יום מותו. אך עוד באותו היום אישר וושינגטון פוסט, כי אכן פלט היה המקור. פלט הלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 95. לפלט הייתה גישה למידע סודי, שהניע את התחקיר העיתונאי. פלט שלח את וודוורד ואת ברנסטיין לעקוב אחר נתיב הכסף, שהגיע לוועדה לבחירה מחדש של ניקסון. הסרט מעניין כיוון שהוא מתאר את העבודה העיתונאית, את קבלת ההחלטות המערכתית וכיצד נעשית הדלפה - כאשר לחץ אדיר מופעל על העיתון על-ידי הממסד ועל-ידי התקשורת לרדת מהסיפור. העיתונות בקלונה כלומר, מצד אחד יש לנו פיסה של עיתונאות חוקרת במיטבה, שהביאה להתפטרות נשיא ארצות-הברית, למרות שנבחר ברוב גדול כשנתיים קודם לכן. מצד שני, פרשת ואטרגייט חשפה את העיתונות בקלונה. היא הוכיחה, שסיפורים גדולים יכולים ללכת לאיבוד בגין תהליכים עיתונאיים ואינטרסים של מו"לים. סיפור ואטרגייט לא היה צומח למימדים לאומיים, אלמלא דווח בליל שבת. רק טירונים ועיתונאים שוליים נמצאו באותו הזמן במערכת (כזכור, זה הרבה לפני עידן הסלולרי ולפני האינטרנט). כך, נפל התפוח הלוהט בידיהם של וודוורד ושל ברנסטיין, שהיו כתבים תורניים. גדולתו של בן ברדלי, העורך המיתולוגי של וושינגטון פוסט, הותירה חותם על הסיפור. שהרי במצב רגיל, הסיפור היה עובר ביום שני בבוקר לידי הכתב לענייני הבית הלבן, שהיה קונה - כמו בעיתונים אחרים - את סיפורי הבית הלבן, וממית את הסיפור באִבו. יתר על כן, כשיש לעיתון קטן (אז היה וושינגטון פוסט עיתון לא חשוב בזירה האמריקנית) סקופ, הוא מצפה, שעדת הזאבים של התקשורת תצטרף לכירה. אם התקשורת נמנעת מלעשות כן, הסיפור ימות. שוב, זו גדולתם של ברדלי ושל קאתרין גראהאם, המו"לית שלו דאז, שדבקו בסיפור - למרות כל האיומים וכל הלחצים - גם מתוך הממסד התקשורתי - לרדת מהסיפור. פרשת ואטרגייט מוזכרת תמיד לשבחה של התקשורת - בזכות העורך ברדלי והמו"לית גראהאם - שני אנשים אמיצים מאוד, שאינם מאפיינים את התקשורת.