ב-17.12.1992, בטרם החל המו"מ באוסלו, החליטה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לנקוט
מהלך אסטרטגי נגד הנהגת החמאס. היה זה לאחר רצח שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו ז"ל. כוונת המהלך היה לגרש את כל הנהגת החמאס ללבנון לתקופה מוגבלת, על-מנת להרוס את תשתית ההנהגה של הארגון שכבר אז היה חזק יותר ברצועת עזה.
המהלך נחל כישלון חרוץ. הצמרת המשפטית בפרקליטות המדינה התנגדה לו בתוקף ופרקליטת המדינה דאז, דורית ביניש, הבהירה שלא תגן עליו בבג"צ. מן הסתם עמדתה השלילית הייתה ידועה גם לשופטי בית המשפט העליון. עתירה לצו ביניים הגיעה אל השופט אהרן ברק שהוציא צו ביניים שעצר את האוטובוסים ובהם המגורשים על הגבול. בינתיים התארגנה ממשלת לבנון וחסמה את מעבר המגורשים לתוך המדינה.
ביטול הצו למחרת היום על-ידי בית המשפט העליון בראשות הנשיא שמגר לא הועיל להצלת המהלך. המגורשים רוכזו במחנה מיוחד בקרבת הגבול ומשם ניהלו תעמולה מוצלחת נגד ישראל וחיזקו מאוד את מעמדם ברחוב הפלשתיני. ברור שלו היו המגורשים מתפזרים כפי שתוכנן בלבנון, הגירוש היה נראה אחרת ותוצאותיו היו רצויות יותר.
מאז, אין נעשה שימוש בנשק הגירוש מאחר ופרקליטות המדינה מתנגדת, והיה ברור שהשופט אהרן ברק ותומכיו בבית המשפט העליון לא יאפשרו צעד כזה. לדעתי, זה היה השלב שבו השלים רבין עם קיום המו"מ עם אש"ף שהחל זמן קצר לאחר הפיאסקו של הגירוש. רבין סבר שלנוכח המגבלות המלאכותיות, הבלתי אפשריות, המוטלות על הממשלה בלחימתה בארגון טרור המבקש להשמיד את מדינת ישראל, אין מנוס אלא להיכנע ל"גרוע פחות" לאפשר כינון הנהגה פלשתינית מתונה יותר בשטחים.
רבין והתקווה
תחילה עוד קיווה רבין שההנהגה המקומית שנשאה ונתנה עם ישראל מכוח הסכמי ועידת מדריד תוכל לגבש הסכם ולהוות הנהגה אלטרנטיבית. בשלב מסוים, כשהבין שנציגות זו אינה יכולה לזוז ללא הסכמת אש"ף וערפאת בראשותו, איבד את סבלנותו והסכים לתהליך אוסלו. זו הייתה טעות טרגית שנבעה מחוסר סבלנות ומעודף הקשבה לשמאל הישראלי שפמפם ללא הרף את המנטרה שרק אש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני. כחלק מהתשלום בהסכם אוסלו התחייבה ישראל להחזיר את מגורשי החמאס לשטחים.
רבין ז"ל באמת קיווה שניתן יהיה להגיע להסכם עם הנהגה פלשתינית "מתונה" יחסית (בהשוואה לחמאס, קל לכל הנהגה להיראות מתונה) וזו תשלוט בשטחים "בלי בג"צ ובלי בצלם" הוא גם לא האמין, ובצדק, בחלופה של הנהגה דמוקרטית בשטחים.
תקוותו של רבין נכזבה - הנציג הלגיטימי היחיד הוכח כגוף מושחת ושנוא לא רק על הציבור המתרחב של תומכי החמאס, אלא גם על ציבור תומכי הפתח בשטחים. איש - גם לא הנהגת מרצ - אינו תולה תקווה כיום בהנהגה הפלשתינית הוותיקה.
התמודדות קשה
ניתן לראות בבירור כי הפסדנו לחמאס בשל אי יכולתנו הראשונית לגרום לשבירת הארגון בשטחים שחייבה שימוש באמצעים "חריפים" כמו גירוש הנהגתו. כיום, שש עשרה שנה מאוחר יותר, אנו נדרשים לבצע את המשימה בתנאים קשים בהרבה ותוך נקיטת אמצעים ברוטאליים בהרבה. אש"ף וההנהגה הפלשתינית אינם מסוגלים לעשות דבר ועלינו להתמודד עם ארגון גדול יותר וחמוש יותר המסכן את רוב אוכלוסיית הדרום.
ספק רב מאוד אם נוכל לעשות זאת. אין פעולה צבאית סטרילית ולא יהיו כאן פעולות כירורגיות בלבד. ארגון בצלם עודו כאן חמוש במצלמות ובתקציבים, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה יקצצו כנראה מה שנותר מיכולתנו לפעול ואת השאר יעשה בג"צ שאפילו לנתק את זרם החשמל לזמן מוגבל לא יתיר לנו.
קראתי בהארץ לפני מספר ימים שאפילו טוני בלייר כבר משוכנע למעשה שיש לצאת לחיסול החמאס בעזה, אבל בלייר מעולם לא נדרש להסביר את עמדותיו בפני בג"צ.
כיום איני משוכנע כלל שעל ישראל לפעול למיגור שלטון החמאס. במגבלות הקיימות על הפעלת הכוח, לרבות על הפעלת כוח כלכלי, אני מסופק מאוד אם ניתן להשיג מטרה זו. איני מאמין שהמצב ישתנה גם אם ישיג החמאס טילים המסוגלים לפגוע בלב תל אביב. נדמה לי שכיום יש להתרכז בבידוד שלטון החמאס ברצועה שכן אם ננסה לפעול צבאית ננחל תבוסה.
אנו נובס לא מפני שאין אנו מסוגלים לבצע את המשימה מבחינה צבאית, אלא ששילוב של ציבור שאינו נכון לשאת באבדות כלשהן, ארגוני זכויות אדם הפועלים כארגונים עויינים לכל דבר ועניין, אופוזיציה שתמהר לדרוש העמדת קציני צה"ל לדין על פשעי מלחמה (זהבה גלאון עשתה זאת בעבר ותעשה זאת בעתיד) ומערכת משפטית שתאסור כל פעולה צבאית נחוצה כמו שימוש הכרחי בארטילריה, או ניתוק חשמל, ימנעו מאיתנו אפשרות של ניצחון והכרעה. סביר להניח שכל מהלך יסתיים בוועדת חקירה נוספת - כך הסתיימו, כזכור, שלוש המלחמות הקודמות.