ככל שחשיבות נושא קטנה יותר, כן הדיון התקשורתי בו נרחב יותר. הנושא האחרון בתחום הפוליטי שכבש לעצמו מקום נכבד בתקשורת הוא הפריימריז של המפלגות "הגדולות", שהושלמו בשבוע שעבר. הדיון עסק בהיבטים הפחות חשובים. פרשיות רכילות קטנות, מי נכנס למקום "מכובד" ומי נדחק למקום ספק-ריאלי, מי תמך במי ומי ניסה להכשיל את מי, ורשימות-חיסול כמובן. הדיון כמעט לא נגע בטיבם של ההרכבים העומדים לבחירה, למעט ציטוטים חוזרים עד לזרא מדבריהם של הנחתומים שהעידו על טיבה המופלג של עיסתם. בוודאי שלא היה שום דיון במצעים ובעמדות המדיניות-חברתיות של המפלגות שבהן נערכו הפריימריז.
טוב, ידוע, המצעים אינם קובעים כלום. ממילא יהיו המצעים של רוב המפלגות, שראשיהן רוקדים ריקוד-בטן טורקי בניסיון נלעג להידחק למשבצת הצרה של "המרכז הפוליטי" - דומים זה לזה כשתי טיפות רוק. אבל העמדות המדיניות-חברתיות? את אלו משתדלים ראשי המפלגות להסתיר – בעצת יועצי התדמית שלהם, המלחששים על אוזנם שכל אמירה שיש בה משמעות כלשהי מרחיקה מעליהם קבוצת בוחרים זו או אחרת, ולכן מוטב לשתוק או מקסימום להצהיר שירושלים לא תחולק. התקשורת משתפת פעולה עימם בתחום זה כמעט בהתנדבות, בהאמינה שכל אמירה שיש בה תוכן מזיקה לרייטינג.
בתוך הריק האינטלקטואלי הזה תפסו תהליכי הפריימריז מקום שהוא שני רק לשיטות המעוותות של בחירת מנצחי תוכניות הריאליטי. מן השמיים נשלחו לתקשורת השטחית הבעיות הטכניות של ההצבעות הממוחשבות. האורח המטאפורי מהמאדים עשוי לחשוב שערכה של מפלגה נקבע לפי הצלחתה בבחירת החברה שמיחשבה את ההצבעה בפריימריז שלה. הידד! מצביעי קדימה הצליחו לגעת במשבצות הנכונות שעל צגי המחשבים, מצביעי הליכוד התבלבלו, ואשר למפלגת העבודה, המחשבים שהותקנו בקלפיות שלה קרסו לגמרי. הצביעו קדימה!
אבל מה שמקומם אף יותר הוא, שאת מקום הדיון בעמדות האמיתיות של המפלגות ושל מועמדיהן, תפס הדיון בהליכי הבחירה הפנימית שלהן. פרשנים שאין להם מילה לומר על עמדתן של מפלגות בשאלת השטחים הכבושים וזכויות האדם של תושביהם, או בדרכים שהן מציעות לעצירת הידרדרות המשק ולשמירת מקור פרנסתם של מאות אלפי תושבים מודאגים - מחלקים ציונים למפלגות על-פי מה שנראה כמידת הדמוקרטיה של הבחירות הפנימיות שנערכו בהן.
אני מצהיר בזה שלגמרי לא איכפת לי אם רשימתה של מפלגה כלשהי נבחרה בפריימריז פתוחים לכל חבריה, או שבוחריה היו חברי הוועידה או המרכז, או שמונתה בידי ועדה מסדרת או בידי ראש המפלגה. בוודאי לא אם אני לא מתכוון לתת את קולי למפלגה זו. שיהיה איכפת לחבריה. חבריה? הצחיקותם אותי! חברים יש רק באגד. מצביעי הפריימריז ממילא הם כל מי שקבלני הקולות רשמו אותם כחברים.
אבל, אני מרהיב עוז לומר, שלא איכפת לי גם איך נבחרו המועמדים ברשימה שאני שוקל לתת לה את קולי. השיקולים שלי אינם נוגעים כלל למידת הדמוקרטיה שבה נבחרו מועמדיה. הם נוגעים בהחלט למשטר החברתי ולמידת הדמוקרטיה שישררו בארץ אם תעלה מפלגה זו לשלטון או תשותף בהרכבת הקואליציה, או כיצד תילחם למענם באופוזיציה. וכשאני אומר דמוקרטיה, איני מתכוון רק לשיטה של ספירת הקולות בבחירות, כי אם לרוח השוררת במבנה המדיני כולו, לשוויון אמיתי של הזדמנויות לכל התושבים, לתוכן הפנימי של המשטר ולא רק לגינונים חיצוניים, וזו כבר שאלה אחרת שלא אדון בה כאן ועכשיו.
אבל אם הגעתי לכאן אני רוצה להוסיף, שכך גם לא צריך להיות לנו עניין אם במדינה זו או אחרת יש משטר דמוקרטי. זה עניינם של אזרחיה. היום נעשה ברור יותר ויותר שיומרתה של ארצות הברית לייצא דמוקרטיה (לפעמים בכפייה) למדינות אחרות, היא דוגמה מובהקת של אנטי-דמוקרטיה. מה שצריך לעניין את הקהילה הבינלאומית, ואותנו בתוכה, היא רק השאלה איך מתנהגת מדינה כלשהי בזירה הבינלאומית: אם אינה תוקפנית, אם היא שומרת על יחסי שכנות טובים עם שכנותיה, אם היא מדינה שוחרת שלום או מחרחרת מלחמה.
אם משטרה הפנימי הוא דמוקרטי או לא, זו שאלה שצריכה לעניין רק את תושביה.