במאמרי הקודם לא הבהרתי כי לדעתי, היה מקום להכות בחמאס מכה אנושה וכואבת – עד כדי השמדת הארגון, תשתיתו וכוחותיו. זאת היו צריכים לעשות כבר כשהחלו חמאס ואחרים לירות על יישובים ישראלים (גם לפני הזיית ההינתקות!), או, כמובטח, מיד אחרי הפוגרום ביהודי חבל קטיף.
בחיים – כמו ברפואה – חשוב הגילוי המוקדם של איום (סכנה) והטיפול הנמרץ בה. הזנחה או שיהוי גורמים נזק רב (ראו הערה 1.1 למאמרי הקודם), שעלול להיות בלתי הפיך. הגישה המתמהמהת (פאביאניזם) הייתה טובה נגד חניבעל ונגד הקרתגנים שלו (למרות שלא התקבלה בציבור הרומאי), אך את פירות באושיה נאכל תקופה ארוכה.
עת לטפלל
כשיורים התותחים שותקות המוזות, והתועמלנים מתחילים לעבוד בהילוך גבוה. כך היה תמיד, כיוון שמלחמה אינה יעד בפני עצמו, אלא אמצעי לכוף את רצוננו על האויב. כלומר, עדיף לשבור את רוחו מבלי שתירה כלל.
תיארתי כבר במקום אחר את הרמאויות שליוו הרבה מלחמות. הן נובעות כיוון שהציבור (בעיקר, מנהיגיו) אינו מבין בצבא ובמלחמה, ומתרשם מ"ספירת גופות". לכן, הצליח הצבא הצרפתי להשמיד את אוכלוסיית אלג'יריה כחמש פעמים במהלך המרד שם בשנות החמישים (נבל מסוים מהאקדמיה אסף את כל הודעות הדוברים הצרפתיים, וסיכמן. פשוט, חוסר אחריות משווע ...); ואילו המורדים (FLN) כתשו עד דק את אוכלוסיית צרפת, והרגו אותה גם כן שלוש-ארבע פעמים (שוב, אותו הנבל סיכם את כל הודעותיהם).
אלה יכולות להיות אנקדוטות יפות, אלמלא הזיכרון, שהמבצע הכושל "ענבי זעם" הופסק בעקבות הפגזת כפר קנא; ואותו הדבר ניסה חיזבאללה לארגן לנו במלחמת לבנון 2 באותו המקום. וכמובן, זכור לטוב ה"טבח" בג'נין, שארגנה לנו הרשות הפלשתינית עם סייעניה בראשות טריה לארסן, בזמן 'חומת מגן'.
ותמיד יהיו בקרבנו מי, שיעצימו את הודעות האויב, ויטפללו אותן לממדים של היסטריה לאומית. עיינו בערכים סברה ושתילא ומוחמד בכרי. ואיני בטוח שזה נעשה מעודף טוב-לב או תמימות.
מאז המלחמה בוויטנאם, יש אגדה שהציבור מפחד מקרבנות. אלא שככל מיתוס, צריך לבדוק את הרתיעה מקרבנות. בדיקה מפורטת (תיאורטית) של צוותי חוקרים מאוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מצאה, כי אין ממש ברתיעה זו. הציבור אינו שש לקרבנות, ואינו מוכן לקרבנות-שווא, אך מוכן לשלם את המחיר עבור השגת מטרות צודקות. במלחמות של ארצות-הברית במאה ה-21 – ובעיקר, בעירק ובאפגניסטן – וגם במלחמתה בעירק ('סופת מדבר') בשנת 1991 אוששו טענות החוקרים. כנראה, המנהיגים מפחדים יותר מהקהל פן יהיו אבדות, שיעלו להם בכיסאתיהם.
חמאס יודע זאת היטב, והוא מנסה – גם באמצעות דַבריו בחברה הישראלית – לנגן על עניין הקרבנות על-מנת לרפות כל מאמץ להילחם בו. עם פרוץ 'עופרת יצוקה', דיווח חמאס על עשרות נפגעים בקרב "אזרחים" ברצועת עזה. אחר כך התברר, שחלקם לבשו מדים של ארגוני הביטחון של חמאס כשנפגעו.
כלי אחר במלחמה הפסיכולוגית של חמאס נגד ישראל הוא גלעד שליט. אתר Ynet דיווח, כי במערכת הביטחון מתייחסים לדיווחים כי גלעד שליט נפצע בהפצצה האווירית על עזה, כאל עוד מניפולציה של חמאס. "למשפחת שליט נמסר בנפרד, כי לפי ההערכות, ינסה חמאס 'לנגן' על עצביה בעניין זה, כדי להפעיל לחץ עקיף להפסקת המבצע".
מה קרה לחמאס?
מאז השתלט חמאס על רצועת עזה, הוא מתנהג כמו שלטון; ובכך איבד הרבה מיכולתו לפעול בחתימה נמוכה ולחמוק בזריזות. לפי תורת מאו, הגרילה צריכה להיטמע בשטח, כדג במים, ולהיעלם כשהצבא מחפשה. מי ששולט בשטח, ומתיימר לשלוט בכל הרשות הפלשתינית – אינו יכול להיעלם.
לעובדה זו יש השפעה רבה על היכולת המבצעית של חמאס. כדי לשלוט בעזה, וויתר הארגון על כמה מבכורותיו לטובת ארגונים קטנים וקיצוניים ממנו – או שמא זו טקטיקה שנועדה לבלבל את האויב, שמבין בקושי ערבית ואינו מבין בערביות כלל.
לעומת זאת, כיוון שלחמאס אין צבא, אין לו יכולת להתעמת עם חיל האוויר ועם הארטילריה הישראלים. מאז 1967, בחרו הערבים לא להתעמת עם השריון ועם חיל האוויר הישראלים; וזה היה מקור ניצחונם במלחמת יום הכיפורים.
גם כעת עלולה להיות לחמאס יכולת תגובה:
1. לירות מנשק אישי, או טילים, על מטוסים ועל מסוקים. כלי-הטיס מוגנים ב"חליפות" אדירות נגד טילים "חכמים", אך פגיעים לנשק אישי "טיפש".
2. זינוב ביחידות וביישובים על-מנת לשבות חייל, או לחטוף אזרח. הצלחת המחבלים לעורר ויכוח ציבורי בישראל סביב גלעד שליט והצלחת חיזבאללה לקבל תמורה אדירה עבור סוחר הסמים טננבאום ועבור גוויות חיילינו מעודדות פעולה באפיק הזה – מה גם שחוסר המשמעת הטבוע בצבאנו, זועק לשמיים ומזמין צרות.
3. פגיעה קשה בנשק רקטי/תלול-מסלול ביישוב ישראלי על-מנת לשבור את רצון ההנהגה הישראלית להמשיך בתקיפה רבת-קרבנות ערב בחירות.
4. המתנה לטעות ישראלית – כמו כפר קנא, או סברה ושתילא – שתסיים את המבצע באִבו. כפי שכותב אל"ם ((מיל.)) שאול אריאלי: "... יש לנהל את המלחמה על-פי 'מחיר הטעות' ולא במטרה להגיע למקסימום פגיעה בחמאס: פעילות צה"ל תתועל רק למשימות שבהן הסבירות לכישלון וטעות נמוכה במיוחד. עליה להימנע מפעולות הפוכות גם אם הן מבטיחות פגיעה נוספת בחמאס". גישת אריאלי זונחת, כמובן, את מטרות המלחמה (קיום ישראלי), ועוברת לגישה של ניהול המלחמה – כאילו אנחנו ביחסים בין סוחרים, או בין קבוצות כדורסל. מבצבץ מתוכה הרצון להגיע שוב לפשרה המיוחלת עם חמאס – בנוסח רגיעה משופרת.
כאמור, מטרת המלחמה – להנחית על חמאס מכה אנושה (לטווח קצר), או מכת מוות (לטווח ארוך) – תוכל אולי לשפר את משוואת ההרתעה הישראלית, שממשלות ישראל חיבלו בה ביד זדונית בעשר השנים האחרונות.