והיה בשנת 2008 לספירה, ושב עם ישראל אל הארץ הקדושה לאחר 2000 שנות גולה, וניער מעליו אבק הדרכים, דם ויזע, ושכח את חכמתו ושכח את תפארת בניו, ויעשקו אחים זה את זה, וישנאו אחים זה את זה, ויהלכו ברחובות בעיוורון, ולא ידעו את נפשם
מי שעוקב אחר מצב החברה הישראלית, דוגמת סוציולוגים וחוקרים שונים במדעי החברה, יודע כי הנתונים הקשים שפורסמו השבוע בידי מכון אדווה, יחזרו כבכל שנה אל המגירה. המיתוס על חוזקה של החברה עומד בעינו. צערנו ועוניינו לא מזיזים לאף אחד, לא לעניים ולא לעשירים. אדישות כללית. בארץ אנו מתעניינים יותר במה שקורה בין בובליל לפרידמן. לדו”ח אדווה אין מקום בחברתנו, כמו היה זה מסמך הזוי שמדווח על חברה אחרת, רחוקה, אחת כזו שלא קשורה אלינו, לא מכשילה צעדינו, לא שלנו.
בששים שנה הספקנו להכריז על מדינה, לשטוף את הרחובות בכיתתיות ושנאת חינם, ולחזור בדיוק לאותו המקום ממנו נחרבנו והתקבצנו ברחבי העולם. וכך זה, מדינת חינם בה שונאי חינם מתהלכים זה לצד זה, כל כך לגיטימי לעשוק ולשנוא ולהפלות.
מבבל לבובליל
החיפוש אחר קוהרנטיות בחיינו מוביל אותנו הישר אל אוהל אברהם בבבל העתיקה. בתקופה זו, חלה צמיחה חדה בהתפתחותה של החקלאות, של הסחר, ואיתם גם גדילת הרצונות האגואיסטים של בני האדם לאגור לעצמם עוד ועוד, הרבה יותר ממה שהם זקוקים לו, גם על חשבון האחר. בדיוק בתקופה זו, גילה אברהם בן תרח כי בעולם שכולו גשמיות, ישנן שאלות שמעבר, והן אלו שחשפו בפניו את אותה חכמה שהיום אנו מכירים כחכמת הקבלה. חכמה זו נמסרה לו כשיטה אוניברסאלית בה כל אדם ואדם יכול להתחקות אחר סיבת הבריאה וחוקיותה. והיא מלמדת את האדם כיצד להשתמש במאגרי האגו שלו בכיוון ההפוך - במקום לעצמי ולעצמי בלבד, לתעל את הרצונות כדי להטיב עם הזולת, ולרקום את אהבת האחים האנושית.
אלה שהתקבצו סביב אברהם באוהלו הפכו לעם העברי, ומשם קורותינו כבר ידועות. היו לנו תקופות יפות יותר ויפות פחות, תקופות בה אהבת האחים הייתה חרוטה על לוח ליבנו, ותקופות של חשכה מוחלטת, של שנאת חינם, ושל הרס העם העברי. והכול, במו ידינו. אנו עשינו את תפארתנו, אנו שכללנו את חורבננו.
והיום, מצב חדש, אנשי הכנסת הגדולה מסרו את חכמת העם לשפרה וחבריה, הכוהנים שסרחו מסרו את אוצרותינו ל-19 משפחות יוקרה, ועם ישראל עומד במערומיו, כאשר חכמתו בידי אווילים ואוצרותיו בידי מעטים.
מקום שבירתנו הוא בקשר בינינו. שם נתפרקנו, שם עקב אכילס שלנו, שם תרופתנו. מכון אדווה בפרסומיו, הוא התרעה למצבנו החברתי, ולכך שלא רק שאיננו מאחים את שברנו, אנו מרחיבים אותו עוד ועוד, וזורקים את כל מהותנו לחלל העצום שנפער בינינו. זה לא רק עניים מול עשירים, ימנים מול שמאלניים, חילוניים מול דתיים, בובלינים נגד פרידמנים, זה כולנו וזה בעוכרינו, זה הסרטן המאכל את תאי גופנו וכל תהליך ההבראה והשיקום בידינו.
חזרו כמה ימים אחורה שובו אל הכתבה שפרסמה את נתוני מכון אדווה, קראו אותה בעיון, הפעם כמו שאתם קוראים דוח רפואי מדאיג שסוקר את התסמינים למחלתנו, ולא ברפרוף אינטרנטי משועמם. זו מציאותנו, כל אחד ואחד מאיתנו מחויב במלוא כוחו להבראת החברה ולתיקון שבריה.
עוד שמור לנו אותו האוהל ממנו התחיל העם העברי, ואליו תמיד נוכל להיכנס וללמוד כיצד מרגישים שיש גם "זולת", וכי בלעדי אותו זולת, אנו אפר ואבק. תתפלאו לראות מה התערבות הרגשות האנושיים מסוגלת לעשות, ולזה כולנו נדרשים, להתערבות אנושית בחברה שאיבדה את צורתה כל זאת על-מנת שנוכל לזכות לתקופות יפות יותר של עם ישראל, וכדי שבמקום שבירתנו, בין נפש לנפש, נשמה לנשמה, יפרח איזה ניצן חדש ירקרק של תקווה, במקום ידה המאכלת של האיוולת, השנאה והייאוש.