מותר לכל אדם, גם אם הוא היסטוריון, להחזיק בדעות פוליטיות ומדיניות, אלא שהערבוב בין פוליטיקה והיסטוריה מסוכן מאוד. נכון שיש פרופסורים ואינטלקטואלים, אנשי רוח והיסטוריונים, הטוענים אין היסטוריה ללא פוליטיקה. אפילו פרופסורים ישראלים ידועי שם בעולם קבעו כבר מזמן שאין כל אפשרות לנתק בין הנטיות הפוליטיות של ההיסטוריון לבין ההיסטוריה שהוא כותב. למען ההגינות, קשה לנטרל את הפוליטיקה מן המדע בכלל, ודאי כאשר המדובר בעובדות היסטוריות שאינן נראות מכאן כפי שהן נראות משם. יחד עם זאת, אסור למתוח את החוט ההיסטוריה אל מעבר לסביר כי אז היא הופכת בלתי אמינה לחלוטין.
יתרה מזו; הנחות היסוד של המלחמה הנוכחית עלולות להתברר כמיושנות ואפילו בלתי רלוונטיות, אך הסכנה היא גם שכותבי מאמרים מלומדים יחטאו בכך שהם מייצרים מצג שווא של המציאות, הקרובה והרחוקה גם יחד.
צודק ד"ר שגב בכך שבלתי אפשרי יהיה להשליט על הפלסטינים הנהגה, והניסיון ההיסטורי מוכיח זאת מעל לכל ספק. השאלה היא מה קרה כשהפלסטינים כן בחרו בצורה דמוקרטית את הנהגתם? חמאס הוא יציר כפיה של ארה"ב וישראל. אם כבר ד"ר שגב מזכיר דפוסי חשיבה שלדעתו לא הוכיחו מעולם את יעילותם, כי אז מן היושר האינטלקטואלי להזכיר את העובדה שההנהגה הפלסטינית, לדורותיה, הביאה על עמה רק אסונות.
ד"ר שגב בא חשבון עם היסטוריה הצינית ועם האתוס הציוני, וזו גישה לגיטימית גם אם אינה מקובלת בקרב רבים. ברם, ראייה חד - צדדית של האירועים ההיסטוריים דינה שתעוות את האמת ותשים ללעג את המקצוע כולו.
ניתן להטיל על מנהיגים ישראלים אחריות כבדה על ניהול מדיניות כושלת במשך 60 שנות קיומה של המדינה. ניתן אפילו להעלות מחדש את האמירות המיוחסות לגולדה מאיר על כך שאין עם פלסטיני או שאין עם מי לדבר בצד המצרי. אך יש גם צד שני למטבע שד"ר שגב אינו מבליט וחבל: מאז אוסלו ועד היום, נעשו אין ספור ניסיונות להגיע להידברות עם הפלסטינים. מי כמו ד"ר שגב יודע שלכל המהלכים מאז אוסלו ועד הפינוי עזה היו תוצאות מצערות. האם הפלסטינים אינם נושאים באחריות כבדה על הכישלון של הנהגתם?
כותב ד"ר שגב:"מסוכנת מכולן היא הקלישאה שאין עם מי לדבר. זה לא היה נכון אף פעם. יש דרכים לדבר גם עם חמאס ויש מה להציע לארגון. הסרת המצור מעל עזה ופתיחת מעבר חופשי בינה לבין הגדה יכולות לשקם את החיים ברצועה." האם זהו הפתרון לבעיות שבינינו לבין חמאס, היינו המעברים הסגורים? הרי לכל ברור שאם כבר מדובר בקלישאה, המפורסמת מכולן היא סגירת המעברים באופן הרמטי. אם כך היה באמת, כי אז מצבם של הפלסטינים היה הרבה יותר גרוע ממה שניתן אפילו להעלות על הדעת. זו מלחמת הסברה, מסך עשן שמאחוריו עוברות סחורות, עובר דלק וכו', כי ברוני הכלכלה הישראלית לא יאפשרו לשום ממשלה לשרוד כאשר הם מפסידים מאות מיליונים ואף יותר.
הבעיה היא שחמאס איננו דואג למעברים ואם המעברים היו פתוחים, אין כלל ביטחון שהמצב היה משתנה. זו אינה הערכה מופרכת משום שגם בתקופות שהמעברים היו פתוחים, יישובי ישראל בדרום הופצצו. חמאס זהו ארגון פונדמנטליסטי, מונע על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית ביותר כשהמנטורים הם האיראנים. הידברות? נניח שכן. אז עולה השאלה האם הידברות עם חמאס עשויה להניב פרות או שמא עלולים להגיע לאותו המצב שבו הגענו כשחשבנו שעם ערפאת ניתן לדבר, ואפילו אבו מאזן.
מאחורי המאמר של ד"ר שגב מסתתרת אידיאולוגיה שנויה במחלוקת לגבי עתיד היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים, גורל השטחים, כולל מזרח ירושלים. גם אם העובדות ההיסטוריות תכובסנה כך כדי שיראו כמצדיקות את עמדתו של ד"ר שגב, אין כל אפשרות למחוק אותן, כפי שהן היו, לפי מיטב שיפוטם של בני אנוש המתיימרים להיות אובייקטיביים.