המציאות הישראלית העגומה שלנו כמהה זה מכבר לסאטירה נוקבת. בשנותיה הראשונות של המדינה עשו זאת, בכישרון רב, תיאטראות כמו "לי לה לו" ו"המטאטא". אחר כך קנתה אצלנו את עולמה רביעיית מועדון התיאטרון, שידעה ללגלג, בחן רב, על ההווי הישראלי, ובהמשך היה זה אפרים קישון, שהשכיל לתאר במחזה "סאלח שבתי" את פרצופה המכוער של המדינה. ההמשך היה רק צולע והסאטירה גססה, לאיטה, עם תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש".
מהפך של ממש מתחולל בעצם הימים האלה, אחרי שנים של דומייה, עם עלייתו של המופע הסאטירי החדש, "שירת העצבים", מעל בימת מועדון "צוותא" התל אביבי. המדובר במופע מוסיקלי, עוקצני מאין כמוהו, בשיר וריקוד, שאינו אלא סאטירה נוקבת על המציאות הישראלית העכשווית. מחברו, אפרים סידון, איננו פנים חדשות בשדה הסאטירה. האיש של "זו הארץ", "ניקוי ראש", "החרצופים", "זהו זה" ו"קרובים קרובים", הוא גם שהביא את הסאטירה השנונה והנוקבת אל הטלוויזיה, בימת התיאטרון, הקברט הפוליטי וטורי העיתון.
באחרונה חבר סידון אל הבימאית והכוריאוגרפית דניאלה מיכאלי, שניהלה בארבע השנים האחרונות את פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר. יחד עם שש בנות מוכשרות עד אימה - שיפי אלוני, מורן ארביב-גנס, אורית זפרן, אפרת מילוא, עדי נוי וקרן אור-קיצ'ס - כולן בוגרות מסלול משחק בבית-הספר לאמנויות הבימה במכללת סמינר הקיבוצים, הם מגישים עתה, בהרמוניה מוחלטת של שיר וריקוד, מופע מריר ומצחיק, לועג וכואב גם יחד, של ישראל, בת שנות האלפיים, כשמלווה אותן, בכישרון רב, פסנתרנית המופע, עדי דויטש, במיטב הפזמונים הישראלים.
בקברט הסאטירי, שמן הסתם עשוי לזכות להצלחה מסחררת, מועלים באומר ובצליל סיפורי התעללות בניצולי-שואה, רצח זקנים, הפקרת חולים, שחיתות בצמרת, אלימות ברחובות ודיכויים של עובדים זרים. סידון, שהשכיל לנגוע אפילו במציאות המרה של הימים האחרונים, אינו נרתע מהעלאת דמותו של גלעד שליט במלוא הסארקאזם שלו, ואפילו הצליח לחוות את מר-גורלם וכאבם של ישובי קו עוטף עזה אל מול שריקות הקטיושות. השירים שכולנו אוהבים ורגילים לשיר בארץ הזאת שונו בתוכנם על-ידי סידון, בכישרון מדהים, למילות המציאות של עצם הימים האלה, שאותה אי אפשר להסתיר ושרק מנגינותיהם נותרו בעינן. אכן, פארודיה של ממש, עם מילים כדורבנות, למי שמשכיל לעקוב אחר מילותיה השנונות והעוקצניות.
הייתי אתמול בין מאות הצופים שגדשו את הקברט הסאטירי מעל בימתה של "צוותא". מעיני, כמו מעיניהם של מרבית הצופים, גילאי 60 שנות המדינה ומעלה, זלגו דמעות של נוסטלגיה לזכר הימים הטובים שאינם, ימי התום והטוהר, שאפרים סידון השכיל באחת להחזיר אותנו אליהם מן המציאות הכואבת של היום.