'ההינתקות הארורה תתפוצץ לנו בפרצוף', זה בעיקר היה הנוסח הצלול והבהיר של הקריאות מצד כל הגורמים שהתנגדו לעקירת גוש קטיף שהצטרפו לקולות האזהרה נגד הסכם אוסלו ונגד כל הרעיונות ההזויים של "שטחים תמורת שלום". אלא שכל אלה התקבלו בביטול ובלעג בכל חוגי התקשורת, האקדמיה והמשפט הכוחניים, והם הציגו את כל מי שהעז לומר את האמת כלאומן קיצוני המטיל אימה על הציבור.
אשליית השלום סימאה את עיניהם של ה"אוסלואידים" עד כדי חולי נפשי והם הוליכו במקסמי שווא עם שלם כשהם פושעים בו בכזביהם, ברשעותם ובכסילותם. הם בנו תורה שלמה ומגוון רב של אכסיומות כזב כגון: "אין פתרון צבאי אלא מדיני" ו-"שטחים תמורת שלום", הווה אומר, אנחנו נמסור את ארצנו ונקבל שלום. וכמה נמסור? קצת, אולי הכל, עדיין לא הוחלט, אבל למעלה מארבעים שנים מחכים שמישהו יסכים לקחת, פעם זה חוסיין, פעם אסאד, פעם ערפאת.
מסרבים להודות בטעות
את חבל עזה כבר קרעו ומסרו, והקימו מדינת אויב אכזרית שכעת עומדים ומפלבלים עיניים לשמים, מה עושים? איך פותרים את הבעיה הזאת שאנחנו הבאנו על עצמנו. ואם מישהו טוען שעזה איננה שלנו הרי היא שלנו כמו כל מקום אחר ב-ארץ ישראל. כבר למן המאה ה-12 לפני הספירה (שופטים א', יח') היא נכבשה בידי יהודה "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה", ובמלכים א', ה' (976 לפני הספירה) מתואר שלטונו של שלמה המלך בעזה "ושלמה היה מושל בכל הממלכות... כי רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" - ישוב יהודי התקיים שם לאורך כל שנות ההיסטוריה ונשאלת השאלה האם צרפתי היה מוותר על איזה חלק מצרפת, על מגדל אייפל למשל, האם אנגלי היה מוותר על מטר אחד מאנגליה? הם הרי יצאו לפוקלנד מרחק של 10,000 ק"מ כדי לשחררה מהארגנטינאים ולהחזירה אליהם.
למרות שהמציאות טופחת על פניהם פעם אחר פעם והקונספציה מתרסקת לרסיסים, מסרבים אצלנו להודות בטעות. אין לשמאל את היושרה ואת האחריות הציבורית להודות כי הוליכו שולל, הרי כל מי שאינו נמנה על הסהרוריים של החברה הישראלית חייב להבין כי שלום עם הערבים לא יהיה, כפי שמעולם לא היה.
היום עומדת ישראל אל מול עזה ומייחלת שמועצת הביטחון תכפה עליה הפסקת אש. נראה ששום דבר לא נלמד ממלחמת לבנון השנייה. המצ'ואים שתכננו בקול גבורה את המתקפה האווירית וגרמו בצד השני להלם היו צריכים לנצל זאת ולהכניס מיד מספר אוגדות משוריינות ולכתוש עד דק את החמאס בשלושה-ארבעה ימים לכל היותר. אבל יש להם בעיה, מפני שאם ברצונך להכריע ולקבוע עובדות חדשות בשטח אתה חייב להאמין בצדקת הדרך שלך, להאמין שעזה היא חלק מ-ארץ ישראל ואז חייבים להילחם עליה ולא לוותר עוד. איך תנצח אם אינך מאמין שיש לך זכות להיות שם?
די עם הסיפורים על הערבים המסכנים ועם הדאגה המתמדת לסיפוק צרכיהם שהרי את זה מעולם לא סיפקו כאן לעניי ארצנו, לנכים-טובין כמו, חשמל, מים, מזון, תרופות, כסף, רק לערבים.
שרי הממשלה וכל האליטות התבוסתניות השולטות שהביאו לנו את אוסלו אינם מוכנים להודות בטעויותיהם, למשל בחורבן גוש קטיף, והם לא יעזו להכריע את החמאס, כדי לא להודות שהמעשה היה פשע גם מבחינה ביטחונית. 'בעל השמחה' שמעון פרס ביקר השבוע באשקלון והרגיע מפני הקסאמים שהוא דאג להביא.
רק בכוח!
התובנה האחת והיחידה היא שרק כוח הוא המרשם להישרדות. תמיד היה אפשר לחסל טרור רק באמצעות כוח. חוסיין טבח בפלשתינים בספטמבר השחור וממלכתו ניצלה. האמריקנים השמידו את נגאסקי והירושימה ומאז הפכו היפנים למאולפים, הרוסים הכניעו השנה את הגיאורגים ומה שעשו הטורקים לכורדים ידוע לכל, אז איך משתמשת מדינת ישראל בכוחה? היא הרי יצאה ללחימה לפני שבוע, אך שכחה שלמלחמה על האויב יוצאים כדי לנצח, כדי להתגבר באופן מוחלט על האויב ולהופכו לחלש ולא מזיק.
איך תתמודד ישראל בעתיד עם אירן, אם איננה יכולה להתגבר על כמה אנשי חמאס, שכל נשקו הוא פצצות מרגמה וטילים, ולישראל מטוסי אף 16, ספינות מלחמה, ארטילריות וטנקים. ישראל עומדת מול החמאס ולא יודעת איך לרדת מהעץ. האם מטרת המלחמה הייתה הפסקת אש? האם המטרה היא כניסה עד למקום בו שכנו פעם אלי סיני ודוגית, לאבד חס ושלום חיילים ולצאת. להשקיע מאמץ מלחמתי כל כך כבד מול האויב שהיום נמצא במקום שהיינו בו עד לא מזמן? למלחמה הרי יוצאים כדי לנצח והניצחון יהיה השבת המצב הקודם, השתלטות על דרום הרצועה וצפון הרצועה ובניית גוש קטיף מחדש, אחרת המדינה תמשיך להידרדר במדרון שסופו יהיה אבדון.