בשנת 2005 הוכרזה "רפורמה" של מכירת תרופות ללא מרשם מחוץ לבתי המרקחת. כלומר, אפשר לגשת למדף במינימרקט או לחנות בתחנת הדלק, לבחור תרופה מהמדף, לשלם ולבלוע. עקרונית, הרעיון מבורך: התחרות אמורה הייתה להוזיל את מחירי בית המרקחת.
רפורמות נקודתיות בדרך כלל לא קורות סתם כך בגלל אידיאולוגיה. להבדיל מרפורמה כלל-משקית שמכריז שלטון חדש, שיכולה לנבוע מהשקפת עולם מסוימת של המנהיגות (לדוגמה: הרפורמה הסוציאליסטית שמנהיג מזה מספר שנים נשיא ונצואלה צ'אבז, או הרפורמה לכיוון כלכלת שוק של מרגרט תאצ'ר באנגליה). אבל רפורמה נקודתית, בדרך כלל לא מוכרזת כי שר מסוים התעורר בבוקר וגילה ששוק התרופות זקוק לפתיחות ולתחרות. יוזמה לרפורמה נקודתית, כמו בשוק התרופות, נובעת מגוף בעל אינטרסים כלכליים שמארגן לובי פוליטי ומשקיע בכך כסף ומאמצים רבים. את הנימוק לרפורמה צריך לעטוף באידיאולוגיה של "טובת העם", צריך משפטנים לניסוח הצעת החוק וצריך לגייס מסה קריטית של פוליטיקאים תומכים. עניין לא-פשוט שעיסוק בו מצריך מוטיבציה גבוהה.
לא ברור מי עמד מאחורי הקלעים של הרפורמה לתרופות ללא מרשם לפני כשלוש שנים. האם היה זה יבואן תרופות חדש שחיפש דרך להיכנס לשוק, או אחד מהשחקנים הותיקים שקיווה לזכות ביתרון על מתחריו בתקווה שהחוק החדש, שהוא מעורב בניסוחו יקנה לו יתרון, אבל ברור כי "מישהו" דחף את העניין. כמובן שתמיד קיימת גם הסבירות הנמוכה שח"כ אלמוני סתם חפץ בטובת האזרח ובין כל הנושאים בחר ליישם את השקפת עולמו דווקא בהגברת התחרות בתחום התרופות.
מי מכר תרופות עד ל"רפורמה"? בתי המרקחת הפרטיים, רשתות הפארם וקופות החולים שמסבסדות חלק מהתרופות. קיים גם מאגר "אפור" עצום נוסף של תרופות ללא רגולציה ופיקוח: בכל בית יהודי יש מגרת תרופות הגונה. התרופות מצטברות שם ממקורות נסתרים ומרשמים מהעבר, כל אחד "משיג" תרופה מאיפשהו. תרופות לא זורקים, מי יודע... על כל צרה שלא תבוא...
טוב, אז הרפורמה הוכרזה ויש לברך על כל רפורמה שמסירה מגבלות. אבל במדינה בעלת משטר "חברתי" מודרני של בחישה פוליטית בכלכלה, נכנס מיד לפעולה מנגנון הרגולציה. תמנון הרגולציה לא נועד רק לספק פרנסה לאלפי פקידים, אלא מבטא השקפת עולם שגורסת כי אסור לסמוך על האזרח ועל שיקוליו "חסרי האחריות". הפקידות הממשלתית והעילית החברתית מטיבים לדעת מה טוב לנו, ולכן עליהם לקבוע למעננו תקנות מפורטות כדי להציל אותנו מעצמנו. רגולציה.
שלב כתיבת תקנות הרגולציה מעניק הזדמנות אחרונה לגורמים האינטרסנטים להשפיע על יישום החוק בכיוון הרצוי להם או לתקיעת מקלות בגלגלי הרפורמה. גם כאן ישמיעו נימוקים של "טובת האזרח" כדי להסתיר אינטרסים אמיתיים. הרוקחים לדוגמה, שנלחמו ברפורמה, טענו שהוצאת התרופות מבתי המרקחת תסכן את הצרכנים... שלב זה אפשר לארגון הרוקחים ללחוץ על הרגולטורים להקשיח את התקנות – כמובן שרק ל"טובת האזרח". אז איך מקטינים את מספר נקודות המכירה? קובעים שצריך שטח מינימלי של 60 מ"ר לחנות שרוצה להתקין מדף למכירת תרופות ללא מרשם. איך "מוציאים את הנשמה" למי שרוצה למכור תרופות ללא מרשם? קובעים שחנות זקוקה לרישיון למכירת תרופות – תגיש בקשה, תמלא טפסים, תגיש ערעור. איך מייקרים את התרופות ללא מרשם? מחייבים אריזה ייחודית בצבע שונה ובמספר טבליות קטן בתוך כל קופסא. לרגולטורים יש תמיד רעיונות יצירתיים (ייתכן שהרעיונות הם בעצם של האינטרסנטים שפועלים ברקע).
שימו לב לנימוק ה"ציוני" של בתיה הרן, ראש אגף הרוקחות במשרד הבריאות (דה מרקר 7.1.09): "...תפקידנו לדאוג לבריאות הציבור... התקנות המחמירות... הן פרי של דיונים רבים ועמוקים שהתקיימו בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בהשתתפות נציגי כל הסקטורים, ונועדו להבטיח שאנשים לא יצרכו תרופות כמו סוכריות...". זה בהחלט תיאור מדויק של הדרך בה נקבעות תקנות רגולציה: מה עשו שם "נציגי כל הסקטורים"? מיהם ה"סקטורים"? איך הם השפיעו במסדרון על חברי הכנסת? מה שבטוח שהם לא התחרו ביניהם על "טובת הציבור"...
הלך המחשבה של הדוגלים בשליטת המדינה על חיינו, דורש מהשלטון התערבות מקיפה בחיי האזרח ומניח שהאזרח טמבל מושלם. ההמונים הנבערים עלולים לבלוע תרופות "כמו סוכריות" (בניגוד לעילית החברתית השפויה שקובעת את הכללים). אבל מסתבר שאף אחד לא בולע מידי בוקר סתם כך את מגרת התרופות שבבית. ומי שנוטל תרופות-יתר – אין שום רגולציה שתוכל למנוע זאת, בדיוק כפי שחוקי התנועה לא יכולים להציל אזרח לא אחראי שמתפרץ לכביש סואן.
נכון להיום – ה"רפורמה" נכשלה. התרופות ללא מרשם יקרות, וברוב החנויות מפנים את המדפים למוצרים רווחיים יותר. אפילו רשת השופרסל ירדה מהעניין. הרגולציה שוב ניצחה, האזרח הפסיד.