אחרי שבועיים, "עופרת יצוקה" נראה תקוע, ומבוסס לאיטו בבוץ של מחשבה ושל תכנון לקויים. דובר צה"ל הצליח להשתיק את התקשורת - ובעיקר, את הצבא - ואין עדיין מידע על חילוקי-הדעות בתוך המערכת. אל דאגה, עוד מעט הם יצוצו.
למרות, שלמלחמה בעזה יש הצדקה גמורה (חוץ מטיפשותנו התהומית, שהמיטה עלינו את הצרה) - גם כיום, כעבור שבועיים, אין לי מושג מה רצתה השלישייה, שמובילה את ממשלת הזדון, להשיג ב"עופרת יצוקה" - פרט לרצון של כל אחד מציריה לשקם את כבודו הפוליטי, שנרמס בידי ביבי נתניהו.
כרגיל אצלנו, חושבים מנהיגינו במתכונת רעיונאים: ימצאו איזה נוסחה מתוחכמת, שתפתור את הסוגייה. נמציא סיסמה נחמדה וקליטה, שתסחרר את הסקרים. הפעם זו, "משוואה אסטרטגית חדשה". כנכשל סדרתי במתמטיקה, איני יכול שלא לקנא.
האם יש למונח, "משוואה אסטרטגית חדשה", משמעות?! כנראה, כמו סיסמאות אחרות, שהפריחו רעיונאים - כולל אלה, המניעים את אולמרט-ברק-לבני - אין בו ממש פרט לשחרור מבוקר ומדוד ביותר של אוויר חם מבעד למיתרי הקול בגרון.
"...'ההינתקות'... הותירה ל'מחנה השלום' רק מטרה מינימליסטית, על גבול הפרימיטיביות: 'שינוי המציאות הביטחונית', ניסוח מכובס של תרופת-הסבתא, שאהבו ללעוג לה: 'מה שלא הולך בכוח, יילך ביותר כוח!', ובעברית פשוטה - נכה אותם כל כך חזק, שלא יעזו לנסות שוב" - כתב אליקים העצני.
"על הדרך נטשו גם את האמונה המיסטית במשא-ומתן ובהסכמים ('לדבר! לדבר! ועם מי מדברים? עם אויבים!'), שאם אפילו הסדר ה'רגיעה' נגמר במלחמה, נותרה רק ציפייתו הנמוכה של מאלף-חיות: עוד כווייה ועוד כווייה, עד שהחיה תירתע מן האש. על מכנה משותף כה נמוך יכלו שמאל וימין להתחבר.
"ועוד הסכמה: לא יצאנו לחסל את חמאס. השמאל, מפני שאצלו ארגון טרור הוא בהגדרה 'בלתי מנוצח'. הימין, מפני שאת חמאס יחליף בהכרח פתח... לא כדאי לשלם בהפצצת תל אביב, בחלוקת ירושלים, בפרוזדור פלשתיני בנגב ובמלחמת אחים קטנה ביהודה ובשומרון, רק כדי ללמד את השמאל בדרך הקשה, שאין הבדל בין פתח לחמאס, ודין יהודה ושומרון כדין הרצועה. אם חמאס המוכה ישרוד, כל זה ייחסך מאתנו, ואויבינו הפלשתינים יוסיפו להילחם אלה באלה.
"ויש גם הסכמה נגד כיבוש הרצועה. השמאל - מפני ש"כיבוש" עושה לו חררה, והימין מפני שישראל עתידה להעביר את השטח לפתח, ולא על כך נשלחו חיילינו להילחם.
"אם כן, 'המהלך הקרקעי' לשם מה? השתלטות על מרחבי השיגור? וכמה זמן נחזיק בהם?
"... כאשר בתוחמת הצפונית ישבו ניסנית, אלי-סיני ודוגית, ובין עזה למחנות הפליטים חצצה נצרים, וגוש קטיף היווה עורף לציר פילדלפי - לא הגיעו הקטיושות לאשדוד, ולא היו ברצועה 'שמורות טבע'... היום רואים ברור: ההתנחלויות הגנו על באר-שבע ועל גדרה, וצה"ל, בהגִנוֹ עליהן - הגן על כל הדרום, ובכוחות קטנים בהרבה.
"את ה'אצבעות' הללו, שנעקרו ב'הינתקות', הגו רבין ושרון לא במונחי גוש אמונים, כל אחד [מהם] בחישוב ביטחוני נטו. והם הרחיקו ראות גם את היעד האסטרטגי של מלחמה זו: החזרת הצבא אל נקודות הפיקוח - לא הכיבוש - ברצועה, אם איננו רוצים שיישב שם צבא זר, ערבי או אירופי. צה"ל יפקח, ובמידת הצורך ינתק, מתוך הבסיסים לשעבר של חמאס, שאינם אלא היישובים היהודיים שחרבו ...".
הגות די קודרת, אך ריאלית - כיוון שאין לי הסבר אחר לפעולה.
"הבעיה העיקרית" - כותב רון בן-ישי באתר Ynet - "שאין בהחלטת מועצת הביטחון ובהצעת התיווך המצרי שום פתרון מעשי ויעיל לבעיית ההברחות וההתעצמות העתידית של חמאס דרך מנהרות ציר פילדלפי והברחות נשק ואמצעי לחימה מסיני. לכן, אין במאמצים המדיניים שום מענה לשתי תביעותיה הבסיסיות והעיקריות של ישראל: 1. התחייבות חמאס לא לירות לשטח ישראל ולפגע בה; 2. הסדר יעיל להפסקת הברחות בציר פילדלפי.
"נוסף לכך - אין ביוזמה המצרית ובהחלטת מועצת הביטחון התייחסות לתביעת ישראל לשחרור החייל החטוף גלעד שליט".
כרגע משננים כולם - כאילו תוכנתו על-ידי דובר צה"ל - אודות שלב ג' במבצע, אין מפרטים מה טיבו, אך ברור, כפי שכתב בן-ישי - "הרחבת הפעולה תהיה כרוכה במחיר מצידנו, הן באבדות והן בביקורת ואולי בידוד בינלאומיים".
המצב כעת בעזה מעודד מהלך גרוע מבחינתנו - מלחמת התשה, שבה גם יישובינו וגם חיילינו יהיו מטרות - כפי שצופה אנתוני קורדסמן
2, המחזיק בקתדרת בורק במכון המחקר CSIS בוושינגטון.
לפי אבו ג'ונדאל - מפקד בחמאס בצפון עזה, שרואיין בטלפון על-ידי אנשי אלג'זירה - אנשיו לוחמים במשמרות, כדי שיוכלו לנוח, ולא יותשו בקרב מול הכוחות העדיפים של צה"ל. "הכנו כמה הפתעות לישראלים", אמר, וסירב לפרט. לדבריו, הדגש הוא על חטיפת חיילים.