מה בין היכולת לירות והרצון לירות?

היום לפנות בוקר, לאחר 22 ימי לחימה, החליטו שרי הקבינט על הפסקת אש חד-צדדית. מה יש לנו כאן לאחר 22 ימי לחימה? 1. מספר חיילים הרוגים. 2. מספר אזרחים הרוגים. 3. נזק אזרחי במליוני שקלים. 4. נזק כלכלי בעשרות או מאות מליוני שקלים. 5. הוצאות צבאיות במאות מליוני שקלים. וכל זה בתמורה למה? מה בעצם היו מטרות הלחימה? 1. השמדת החמאס? 2. השמדת היכולת הצבאית של החמאס? (להלן יקרא - היכולת לירות) 3. יצירת הרתעה נגד החמאס? (להלן יקרא – הרצון לירות) אף אחד בצמרת השלטון לא העיז אפילו להזכיר את הרעיון של השמדת החמאס. לכולם ברור שזה בלתי אפשרי. אני לא אַפַתח כאן את הרעיון מדוע זה בלתי אפשרי, רק בקצרה אציין שהחמאס הקיים כבר כמה עשורים, נמצא בתוך האוכלוסיה העזתית ממש כפי שסרטן במצב מתקדם נמצא בגוף האדם. בשלב מסויים כבר לא ניתן להפריד בין תאים סרטניים לתאים רגילים. ממש כפי שלא ניתן להפריד בין איש חמאס (או איש טרור אחר – ממש לא משנה שם ארגון הטירור) לתושב עזתי בתוך עזה. אז היה ברור שאף אחד לא באמת חשב שהלחימה הזו תחסל את החמאס. לכן המטרה הראשונה נפסלה. מה גם שכיום, עם תום הלחימה והכניסה להפסקת אש חד-צדדית של ישראל, החמאס עדיין קיים. הוא כמובן יזדקק למספר חודשים לריפוי הפצעים, אבל במהרה ישוב לאיתנו מחוזק יותר מתמיד (ראה ערך חיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השניה). נותרנו כעת עם שתי מטרות. שלכאורה נראות זהות: 1. חיסול היכולת של החמאס לירות טילים על ישראל. 2. חיסול הרצון של החמאס לירות טילים על ישראל. רק לכאורה זה נראה זהה, כאשר השאלה בעצם היא – מה ההבדל בין היכולת לרצון? יכולת זה כאשר לחמאס יש במחסנים טילים ויש להם אנשים היודעים לתפעל את הטילים. כך שבכל עת שיחפצו בכך, הם יכולים הלכה למעשה לירות טילים על ישראל. היכולת קיימת. אם הם ירו או לא – זה תלוי ברצון. רצון לעומת זאת, זה כשהחמאס רוצה לירות טילים על ישראל. אם קיימים במאגרי הנשק שלו טילים הוא ירה אותם על ישראל. אבל אם אין לחמאס טילים, כלומר אין לחמאס את היכולת לירות טילים. אז כל הרצון שבעולם לא יעזור לו – החמאס לא יוכל לירות אף טיל על ישראל. מבחינתנו עדיף לפגוע ביכולת של החמאס לירות. ככה זה בכלל לא משנה לנו אם הוא רוצה או לא. אין לו שום אפשרות לבצע ירי. אם כך, האם מטרת הלחימה הייתה חיסול יכולת החמאס לירות? לכאורה זה נשמע הגיוני. רק ש... 1. ישראל לא רוצה להשאר ברצועה ובסופו של דבר הצבא יצא משם. 2. תוך חודשים ספורים בלבד לאחר היציאה, אירן מחמשת את החמאס חזרה למה שהיה ויותר. כל ההוזים למיניהם שמפנטזים על ההסכמים עם ארה"ב והעולם המערבי לכך שהם יפעלו באופן אישי לעצירת הזרמת הנשק לחמאס, כדאי לכם לעיין בהסכם הפסקת האש לאחר מלחמת לבנון השניה, בסעיפים הנוגעים לחימוש החיזבאללה ולכך שכוח האו"ם שבלבנון אמור לדאוג למניעת הברחות הנשק לידי החיזבאללה. תשאלו את אהוד ברק, שר הביטחון. הוא יספר לכם שהחיזבאללה שילש את יכולת האש שלו והגדיל את טווח הטילים שלו לאחר מלחמת לבנון השניה. כמובן הכל תחת פיקוחו של כח האו"ם בלבנון בהתאם להסכם הפסקת האש, כן? נחזור לענייננו. לאור שתי הנקודות שלעיל, אין שום משמעות למטרה של "השמדת יכולת החמאס לירות", היות ותוך חודשים מועטים לאחר יציאת הצבא משטחי עזה, החמאס יתחמש מחדש ואף יגדיל את כוחו הצבאי. יש לו את הגב של אירן, כך שכסף ומקורות אספקת נשק לא חסר. ברוך ה' אין לחמאס בעיות מימון צבאי. כך שאין שום משמעות למטרה של "השמדת יכולת החמאס לירות" גם אם נכון לעכשיו, מיד עם תום הלחימה, קיימת תחושה כלשהי כאילו זה המצב כרגע. מדוע אין לכך שום משמעות גם אם לכאורה נכון לעכשיו מטרה זו הושגה? מכיוון שחייבים לשים על המאזן את עלות הפעולה מול תוצאת הפעולה. עלות הפעולה: ראה לעיל מה קיבלנו לאחר 22 ימי לחימה (הרוגים ובזבוז כספים). תוצאת הפעולה: השמדת יכולת החמאס לירות רק לתקופה קצרה של חודשים בודדים בלבד ואפילו זה לא הושג, היות ונותרה בידי החמאס אפילו עכשיו לאחר הפסקת האש החד-צדדית יכולת ירי לא מבוטלת. בחישוב קר, התוצאה (הזמנית יש לציין ושאגב, לא הושגה) לא שווה את עלות הפעולה. אם כך, עלינו לנטוש את המטרה השניה ולהגיע למטרה האחרונה. השלישית: לגרום לחמאס שלא לרצות לירות טילים על ישראל, כך שגם אם יש לחמאס היכולת לירות – לא יהיה לחמאס שום רצון לירות על ישראל. הסיבה שהחמאס לא ירצה לירות על ישראל לא תנבע מאהבה, אלא מתוך פחד. ההרתעה הצבאית הישראלית. זה בעצם כל הסיפור. כן חברים, כל הבלאגן וכל המלחמה וכל המאמצים האדירים שהשקיע הצבא שלנו, סיכון חיי החיילים בלחימה הזו, הכל סבב סביב מטרה אחת ויחידה – יצירת הרתעה. אם סיפרו לכם משהו אחר – עבדו עליכם. תקראו שוב מה שכתבתי לעיל ותראו מדוע המטרות האחרות בכלל לא מעשיות. לפחות לא תחת האילוצים אותם לקחה המדינה על עצמה (כגון מניעת פגיעה בתושבי עזה. או אם תרצו, אנשי שמאל יקרים – פגיעה מינימלית בתושבי עזה) יצירת הרתעה... עכשיו ננקה את הראש מכל שטיפת המוח שהתקשורת עשתה לכולנו ונתחיל לחשוב עצמאית. בואו ניקח את בנק המטרות שהצבא השתמש בו בשבוע הראשון למלחמה. נחזור אחורנית 7-8 שנים. על כל נפילת קסאם/גראד/טיל/רקטה/פצמ"ר או קפצון שיפלו בתחומי מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל משמיד שתי מטרות איכות מתוך בנק המטרות. שימו לב! הצבא לא מסכן חיי חייליו. לא מזיז כוחות מצפון לדרום. לא מעסיק מסביב לשעון מערך עצום של חיילים וכוחות. לא מבצע עשרות ומאות גיחות אויר יקרות. לא מטיל מאות ואלפי פצצות וטילים יקרי ערך. הכל נשאר במצב רגיל. רק שבכל פעם שנופל משהו נפיץ בשטח ישראל, מוזנקים מטוסים שמבצעים השמדה מדוייקת של מטרות איכות. הצמדת העונש למעשה. גם החמאסניק הכי טיפש בעולם. ידע שברגע שהוא לוחץ על הכפתור של שיגור הטיל, הוא במו ידיו משמיד שתי מטרות יקרות ערך עבורו. וטארארם! יש לנו הרתעה יעילה יותר במחיר מוזל הרבה יותר. למה היה חשוב לי להראות את ההבדלים בין היכולת והרצון? כי כואב לי על החיילים שהוכנסו לעזה המסכנים את חייהם לשווא. כיום, בעידן הטכנולוגי והנשקים המתוחכמים, השימוש בחיילים בשדה הקרב נועד בעיקר לטיהור שטחים לאחר ניקוי אוירי וארטילרי. אולי יש צורך בהכנסת חיילים לעזה על-מנת להשמיד את החמאס או את היכולת הצבאית שלו (וגם על צורך זה אני מוכן להתווכח), אבל היות ובמאמר זה ניסיתי להסביר מדוע מלכתחילה מטרות אלו אינן ישימות. הרי שנותרנו רק עם יצירת הרתעה. ואנשים יקרים, בשביל יצירת הרתעה צבאית, חיל האויר והתותחנים מספיקים בהחלט. בשום פנים ואופן לא צריך להכניס חיילים ולסכן אותם בעזה על-מנת לייצר הרתעה צבאית. תאמינו לי שטיל אויר-קרקע מפחיד את החמאס עשרות מונים יותר מחייל עם מקוצר.