היבט פסיכולוגי של אובדן ראייה

שלב זה תחילתו בסיטואציה בה האדם מבין כי מדובר בבעיה משמעותית בתפקוד הראייתי. כאשר בתום התהליך הטיפולי באמצעות ניתוח, טיפול לייזר וכד', הרופא מסביר על מהות וחומרת המחלה, תגובת ההלם היא התגובה הראשונית הנורמלית לסיטואציה זו. האנשים הנמצאים בשלב ההכחשה, הצמוד לשלב ההלם, מסרבים לקבל את האבחנה שניתנה להם ומחפשים ריפוי מלא של המחלה. בשלב זה הם אינם מוכנים כלל להיחשף לעזרים אופטיים שיכולים לסייע להם בתפקוד היומיומי, מאחר והם מאמינים כי זהו מצב חולף. אולם מנגנון ההכחשה הוא זמני.

בשלב זה, קיימת הכרה במצב החדש ורצון לחפש כל דרך אפשרית וכל אמצעי שיאפשרו לתפקד באופן מירבי בחיי יומיום ולמצות את מה שניתן מהחיים. בדרך-כלל, לאחר ההשלמה עם המצב, הציפיות לגבי הראייה הופכות ריאליות, קיים רצון לשתף פעולה עם אנשי עם בני המשפחה ועם אנשי המקצוע במציאת פתרונות שיקלו על התפקוד. בשלב זה, המטופל גם משלים עם הצורך להסתייע בעזרים מיוחדים ובטכנולוגיות מתקדמות לראייה ירודה. כאן תפקידו החשוב של האופטומטריסט המומחה לסייע ל"תפור" למטופל את הפתרון האופטימלי שיסייע לו בתפקוד היומיומי באמצעות התאמת עזרי הראייה שיתנו מענה הן לדרגת הפגיעה בראייה והן לאורח חייו. הדיוק בהתאמה חשוב ביותר שכן לביצוע כל משימה דרוש שדה ראייה ומרחק עבודה שונה. לדוגמא, אם מטופל נמצא עדיין בגיל העבודה וחייב להמשיך לכתוב ולקרוא יותאם לו... אם המטופל אינו מצליח לזהות פנים ושילוט, הפתרון המתאים עבורו... וכיוב'. גם בעבור הסובלים מעיוורון קיימים פתרונות כגון: מערכות משולבות ברייל וקול הכוללות תוכנה קוראת מסך המספקת פלט קול ו/או על-גבי צג ברייל אלקטרוני, מחשבי כף יד ומדפסות ברייל, מערכות לסריקה והקראה בעברית ועוד.

כאשר המטופל כבר לא יכול להתכחש לעובדה כי הפגיעה המשמעותית בראייה או אובדן הראייה הוא מצב קבוע, עם ההפנמה, לעיתים, תחושת הזעם והתסכול מתחלפת בתחושת אובדן גדולה, הנובעת מאובדן העצמאות ומהצורך לשנות באופן משמעותי את אורח החיים.

בשלב זה, מתחילים לחוש בהשפעה הנפשית של אובדן הראייה ומתחילות להישאל שאלות כמו "למה זה קרה דווקא לי?", "איך אצליח לתפקד" ופחד מפני אובדן העצמאות ותלות בבני המשפחה. לעיתים קרובות, חלק מהכעס בשלב זה מופנה אל הסביבה התומכת: בני משפחה, חברים, הרופא המטפל, האופטומטריסט המטפל וכיוב'.

הסובלים מירידה בראייה, מתמודדים מחד, עם הקושי בתפקוד ועם התלות בסביבה ומאידך עם תחושות של פחד, חוסר אונים, כעס וירידה בביטחון העצמי. על-כן, בני המשפחה חייבים לתמוך בחולה וללוותו כמובן מבחינה פיזית, אך גם מבחינה רגשית בכל שלבי התהליך. במקביל, רופא העיניים ורופא המשפחה שבדרך-כלל מלווה את המטופל במשך שנים, יכולים לסייע למטופל ולבני המשפחה בכך שיסבירו את הכלים שעומדים לרשותם, הן מבחינת סיוע לשיקום הראייה והן מבחינת ביטוח לאומי. מניסיוני, מטופלים שבני משפחותיהם העניקו להם תמיכה רגשית וסייעו להם בשלב מוקדם לקבל טיפול לשיקום הראייה, הסתגלו מהר יותר לאורח החיים החדש וחזרו מהר יותר לתפקוד, לפחות חלקי. כדוגמא, אציין מטופל בן 52, רופא מומחה בכירורגיית כלי דם שעיניו נפגעו באופן קשה בפיגוע לפני מספר שנים. את הראייה בעין ימין איבד לחלוטין ובעין שמאל נפגעו הקרנית והרשתית. לאחר סדרה של ניתוחים, כמובן שהפסיק לעבוד, התקשה בתפקוד יומיומי, לא היה מסוגל לקרוא ולצפות בטלוויזיה. מבחינה נפשית, חווה פחד ודכדוך. לאחר שהתאמנו לו עזרים מיוחדים, הוא מצליח לקרוא ולצפות בטלוויזיה ומעיד על עצמו כמי שחזר לחיות.