הסוגייה של איסור פרסום שמות חשודים עולה לדיון ציבורי כל אימת שהמשטרה עוצרת חשודים סלבריטאים, והפעם - לרגל מעצר החשודים בעבירות הפדופיליה.
הסיבות המוכרות והידועות למתן צו איסור פרסום, שחלקן מוסדרות בחוק, נשחקו עד דק בפקולטאות למשפטים ובתקשורת, ולא נעסוק בהן כאן.
כי ברקע הסיבות הידועות מרחפות להן סיבות אחרות, שאינן נלמדות בשום פקולטה ואיש לא יודה בקיומן, אבל הן הן אלה שמכתיבות לא פעם את התוצאה אם לאפשר או לאסור את הפרסום.
עד כדי כך חזקות הסיבות המרחפות הללו - עד שהן גוברות בקלות על כל אבסורד הנקרה בדרכן.
האם נותר במדינה רוויית האינטרנט והשמועות אדם אחד שאינו יודע את שמו של עורך הדין הסלבריטאי שנמנה עם החשודים הנ"ל? ובכל זאת חל לגביו צו איסור פרסום.
אבל האבסורד הזה זעק לשמיים במקרה אחר שארע לפני כשלוש שנים, ויש בו להמחיש היטב את הבעייה: באותו מקרה עצרה המשטרה אדם המקושר לכל המי ומי - משמעון פרס ודרומה - שנחשד בעבירות מירמה הקשורות לתעשיות הביטחוניות. שמו המלא והמעשים המיוחסים לאותו חשוד פורסמו אז במלואם במהדורות הערב של חדשות הטלוויזיה.
ולמרות ששמו המלא של החשוד ההוא פורסם במלואו בחדשות הטלוויזיה, פנו עורכי דינו - לאחר הפרסום - לבית המשפט והשיגו צו איסור פרסום.
לאחר השגת הצו פנו עורכי דינו של החשוד לכל כלי התקשורת, לרבות לאתרי האינטרנט, הציגו בפניהם את הצו והעמידו אותם על העונשים הקבועים בחוק למי שיפר את הצו מאותו רגע ואילך.
לא נדוש כאן בנימוקים המפוקפקים של השופטת שנתנה את הצו. אבל הרי שמו המלא של החשוד כבר פורסם בגלוי בטלוויזיה ובראש חוצות מקצה העולם ועד קצהו, ומה איפוא הטעם לבקש לאסור את פרסום שמו לאחר שהסוסים כבר ברחו מן האורווה?
אלא שקיים נימוק אחד כבד משקל, גם אם איש לא יודה בקיומו, לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום - גם לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה ושמו של החשוד כבר נודע במפורש ברבים.
והנימוק הכבד הזה אומר, שגם אם שמו של החשוד נחשף בתקשורת, יש להורידו במהירות מהכותרות ולגמדו עד שיצטמק לחלוטין ויישכח מלב. וזאת, בין היתר, כדי להורידו מטה מטה בסדר העדיפויות של המשטרה.
כי זאת לדעת: סדר העדיפויות של המשטרה בחקירותיה נקבע במידה רבה על-ידי התקשורת - גם אם המשטרה לעולם לא תודה בכך. כאשר התקשורת מסקרת באינטנסיביות אירוע פלילי - המשטרה לא תוכל להתעלם מכך, והיא תאלץ להקדיש לחקירה מאמץ מוגבר בהתאם כדי להשביע את התקשורת הרעבה.
ומהמאמץ המוגבר הזה של המשטרה חושש החשוד. כי אם יש ממש בחשדות נגדו, או אז גובר חששו של החשוד, שהמשטרה - בלחץ התקשורת - תתאמץ במיוחד לקדוח סביב החשוד המסויים הזה כדי לעבות את החשדות - מה גם שקיימת אפשרות שאש החקירה תתפשט לחלקות סמוכות הנגועות אף הן בפלילים.
ובהקשר זה לא מן המותר לציין כאן, שלא פחות משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. במילים אחרות, המשטרה, או צוות החוקרים העוסקים בחקירה המתוקשרת, נהנים אף הם לא פעם מעובדת היות החקירה מתוקשרת - באשר הדבר מסייע להם לגזור את הקופון התקשורתי מצידם - קופון שלא פעם מזרז את קידומם במעלה התפקידים והדרגות. ובכלל, הרי אין חוקר שלא ירצה שחבריו ושכניו ילמדו על הצלחותיו מהעיתון, והדברים אנושיים ומובנים.
הנה-כי-כן, ברגע שעורכי דינו של החשוד משיגים צו לאיסור פרסום שמו, או פרטים העלולים לזהותו, או פרטים הנוגעים לעבירות בהן הוא חשוד, או-אז מתפוגגת בהדרגה העסיסיות התקשורתית שהייתה מתלווה לפרטים ולשמות אלמלא נאסר פירסומם. ומכל מקום, עם מתן הצו - ידיה של התקשורת נכבלות במידה רבה, ושוב היא תתקשה לדווח על הפרשה באופן מניח את הדעת - עד שתזנח אותה בהדרגה לטובת סיפורים אחרים.
וכשהתקשורת תזנח את הפרשה, היא תרד אל מקום נמוך גם בסדר העדיפויות של המשטרה ותזכה לחקירה על מי מנוחות - אם בכלל.
ואמנם, היש מי שיודע כיצד הסתיימה חקירתו של אותו חשוד המקושר לנשיא שמעון פרס ושאר שועי ארץ? האם החקירה ההיא מוצתה? היש מי שבכלל זוכר את המקרה?
אמור מעתה: צו איסור הפרסום נועד, במידה רבה, לסלק את הפרשה מכלי התקשורת - במטרה להחליק את הפרשה אל מקום נמוך בסדר העדיפויות של המשטרה, וכך לגרום לחקירה מצומקת, שיטחית ובלתי ממצה.
האם שופטים הנותנים צווי איסור פרסום מביאים בחשבון את מצב העניינים הזה, ואת המטרה האמיתית המונחת לא פעם בבסיס הבקשה לצו איסור פרסום? האם השופטים מסוגלים לעמוד בפני עורכי דין "כבדים" המגישים בקשה לצו איסור פרסום? על כך נשיב: יש שופטים ויש שופטים.