באמצע שנות ה-80 של המאה החולפת הנהיג צה"ל בלבנון את "נוהל חניבעל", הקרוי על-שמו של מצביא קרתגו האגדי, תחילה כתורה שבעל-פה ואחר-כך כפקודה רשמית. על-פי הנוהל הזה, טוב חייל ישראלי מת מחייל ישראלי שבוי.
ברבות הימים חדל צה"ל מלאמץ אל חיקו את הנוהל האכזרי הזה, וסיבותיו שמורות עימו. עד שהשבוע נמצא מפקד גדוד 51 ב"גולני", שהחליט, משום מה, להעלות נשכחות ולאסור, בכל מחיר, על פקודיו ליפול בשבי, יהי אשר יהי.
צריך להאמין כי גאוות-יחידה היא שהעבירה אותו מפקד על דעתו. אחרת קשה להסביר מה, באמת, הניע את הקצין לומר את מה שאמר.
שום חייל שבעולם, בוודאי לא חייל ישראלי, אינו נכסף ליפול בשבי. על אחת כמה וכמה לא כשהמדובר באי-קיומה של אמנת ג'נבה, האוסרת על פגיעה בגופו או בנפשו של השבוי, ובלבד כדי לסחוט ממנו מידע.
כוח עליון
נפילה בשבי כרוכה, מטבע הדברים, בכוח עליון, שהחייל איננו בר-שליטה בו. הדעת נותנת ששום חייל בר-דעת לא יניף, על דעת עצמו, דגל לבן אל מול שוביו, על אחת כמה וכמה לא חייל ישראלי, גם אם איננו פטריוט מובהק.
במלחמת השחרור נפלו, בקרבות על גוש עציון ועל הר הצופים, חיילים וחיילות בשבי הלגיון הערבי, כשלא יכלו לו. שום מפקד ישראלי לא ההין אז לצאת חוצץ כנגד לוחמיו, שנאלצו, בעל-כורחם, להרים ידיים, בהצילם בכך את חייהם.
אז נכון שכל השוואה בין הלגיון הערבי, האמון על המורשת הצבאית הבריטית, לבין ארגון-טרור רצחני וברברי, איננה במקומה. אבל, יש להניח, שאפילו החמאס, לפחות במקרה של גלעד שליט, לא ההין להרים עליו אצבע. לא בשל הערצתו אליו, אלא בשל היותו קלף-מיקוח משובח.
ללמוד מההיסטוריה
בשנות ה-50 של המאה החולפת נפל בנה החייל של ח"כ פייגה אילנית, אורי אילן, בשבי הסורי - שבי שנודע באכזריותו הרבה. אילן, שעבר אצל שוביו עינויי תופת, הצליח לשלוח יד בנפשו, לא לפני שחרת בדמו על גופו: "לא בגדתי"!
גם גיבור דמשק, אלי כהן, שמצא אף הוא את עצמו באותו שבי, לא בגד. הוא מת מות-גיבורים, מבלי שהסגיר לשוביו סודות. כמוהו נהגו גם אותם טייסי-קרב ישראלים, שנפלו בשבי האויב, באשר זהו האלף-בית המוקנה להם ביחידותיהם.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גלעד שליט: לא מרגל, ולא טייס-קרב. חייל פשוט, שאפילו שוביו, צמאי הדם, מודעים לעובדה שאין הוא איש-סודות.
כך או אחרת, לשום קצין בצה"ל אין זכות לתבוע מפקודיו שלא ליפול, בכל מחיר, בשבי. על אחת כמה וכמה שלא לתבוע מחייל שנשבה להתפוצץ יחד עם שוביו, וגם לא לתבוע מפקודיו לירות ברכב שבו נמצא חייל חטוף, או לעברם של המחבלים שאוחזים בו. הלוחמה הישראלית, אחרי ככלות הכל, מעולם לא הייתה מבוססת על תסביך-מצדה וגם לא על מבצע-חרקירי.
וגם אם איווה הגורל שחייל ישראלי יפול, חלילה, בשבי - אין זה, עדיין, סוף העולם. עם כל הכאב והצער, בוודאי שאסור לסתום פתח כלשהו לתקווה. יחד עם זאת, מן הראוי היה שאותו מג"ד-"גולני", שאמר את אשר אמר, יאמץ אל ליבו את מאמר חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"!