בפרשת בא אנו עדים לשלוש המכות האחרונות בסדרה הפוקדות את מצרים: מגיפת ארבה ומכת חושך, כששיאה של הדרמה המצרית – מכת בכורות – מבשרת את גאולת ישראל. יציאת מצרים במרכז הפרשה מתרחשת לא רק במישור הפיסי – שחרור היהודים מעבדות פרעה - אלא בעיקר במישור הרוחני. היציאה ממ"ט שערי טומאת המצרים, בצד הניסים הגלויים שאירעו לעמנו, סוללת את הדרך לקראת מתן תורה וקבלת מצוות המבשרות את החירות הרוחנית. ואומנם בפרשה מככבות מצוות שהן לראשונה זכר ליציאת מצרים: קידוש החודש, פסח, תפילין ומצוות 'והיגדת לבנך' המשקפת את חשיבות החינוך והעברת המורשת היהודית מדור לדור, שהיא סוד קיומנו.
הנשק הסודי - חֲנוֹך לנוער
החשיבות המרכזית של המורשת היהודית מודגשת כבר בעמידתו האיתנה והנחושה של משה לפני פרעה, ובדרישתו הבלתי מתפשרת לשחרר את כל היהודים לעבודת ה', ולא רק את הגברים כדרישת פרעה. פרעה, שנכשל בהשמדה הפיסית של עמנו, גילה את הנשק הסודי של הקיום היהודי – החינוך ברוח ישראל סבא – ולכן ביקש לטרפד את שחרור הטף והנערים, שניצבים בחוד החנית של החזית החינוכית ונושאי דגלה. התשובה של משה, שהפכה לסיסמה של כל הזמנים ולספינת הדגל הייחודית של המסורת היהודית היא "בנערינו ובזקננו נלך". הנוער, שהוא עתיד העם, צועד לאור מסורת אבותיו וסבותיו המשמשים לו מודל התנהגות אולטימטיבית. בסמל דומה השתמש יהודה כשאמר ליוסף: "איך אעלה והנער איננו איתי". בלי נוער אין עתיד לעם היהודי.
לאחר המכות המונחתות על אלילויות מצרים – הנילוס והבהמות – בא הלם המכה האחרונה וממוטט באחת את כל השקפת העולם הפטרנליסטית בדמות פרעה, שהיה בעצמו בכור. זכויות הבכורה האימפריאליסטיות שתבע לעצמו כאל יחיד, שליט העולם, ספגו מכה אנושה. דימויו האלוהי הובס בנוק-אאוט מזרועו הארוכה של הבורא. אין ספק כי במישור הפיסי, מכת בכורות הייתה עונש נגד גזירת פרעה להמית את הבנים הילודים, ואילו הטבעת המצרים בים סוף - עונש על גזירת הטבעת התינוקות ביאור.
כבר בראשית הפרשה אנו מבחינים בקושי לשוני. מדוע הפסוק אומר "בוא אל פרעה", ולא כמצופה "לך אל פרעה"? המילה 'בוא' מרמזת על קירבה, בניגוד ליחס המנוכר של פרעה, וגם מבחינה עניינית מתבקשת המילה 'לֵךְ'. אלא המילה בוא, שהפכה לשם הפרשה, היא מילת מפתח. ה' אומר למשה שהוא לא לבד בשליחותו הלאומית אל פרעה, וכי הוא בא אליו עם הקב"ה, העומד מאחוריו. משה הוא ההתגלמות האנושית של שליחות ההשגחה העליונה, והכלי למימושה. מעבר לכך, זהו מסר לכל יהודי שהוא לא בודד במערכה התמידית מול היצר הרע, המגולם בדמות פרעה. ה' עימו תמיד לעזור לו במלחמה קריטית זו.
התחדשות לאומית
שאלה אחרת היא, מדוע מצוות קידוש החודש נקבעה כמצווה הראשונה, בעקבות יציאת מצרים, ולא מצוות שבת השקולה כנגד כל המצוות ומשמשת ברית נצחית בין ה' לישראל. אומנם מצווה זו, המושתתת על מולד הלבנה והתחדשותה, באה במישור הטכני להסדיר את המועדים בעונתם, ובראש ובראשונה שחג הפסח יחול תמיד באביב (ומכאן כינויו חג האביב); אך אין ספק שהיא בעלת משמעות סמלית מרכזית.
במאמר מוסגר ראוי להעיר, כי בניגוד ללוח הנוצרי המבוסס על שנת החמה (ומכאן תחולת החדשים בעונות שונות של השנה), 365 יום בשנה, ובניגוד ללוח המוסלמי המבוסס על שנת הלבנה, 354 ימים, הלוח היהודי הוא שילוב של השניים. החודשים מבוססים על הלבנה, ואילו העונות על החמה. מכאן הצורך בעיבור השנה אחת לשלוש שנים, באמצעות הוספת חודש אדר ב', כדי להדביק את הפער ביניהן (שלוש כפול אחד עשר יום), תוך סידור מתכונת של חודשים מלאים וחסרים.
חודש, כפי ששמו מעיד עליו, מצביע על התחדשות. בעוד בראש השנה נולד אדם הראשון בסיום בריאת העולם, ולכן הלוח הקלנדרי נקבע על פיו, בראש חודש ניסן נולד העם היהודי, המסמל התחדשות לאומית. ההתחדשות הרוחנית בעקבות יציאת מצרים וקבלת המצוות, המקיפות את כל תחומי החיים, שמטרתן להפוך את היהודי לבן-חורין ולשחרר אותו מן השעבוד הנצחי ליצריו. היהודי מתחדש בעזרת הוראות ההפעלה של התורה, מדי יום, עם התחדשות מחזור הטבע, מדי שבוע בשבת מנוחה, ומדי חודש עם התחדשות הלבנה. מאידך-גיסא ההתחדשות היא הבסיס לקבלת התורה. ולכן קידוש החודש היא המצווה הראשונה.
ההתחדשות היא כאמור תוצאה של יציאה מעבדות מצרים אל חירות רוחנית.
האמונה היהודית מושתתת על שני יסודות: על בריאת העולם ועל יציאת מצרים. בעוד בריאת העולם היא הבסיס לאמונה האוניברסלית, המשותפת לכל הדתות, הרי יציאת מצרים, הייחודית לעם ישראל, שחזה בניסי ה' ובנפלאות ההשגחה העליונה, היא הבסיס המוחשי לקיום המצוות. לעומת זאת, בקידוש של שבת, שבה שבת ה' מבריאת העולם ושהיא זכר ליציאת מצרים, מוזכרים שני האלמנטים.
יציאת מצרים הביאה גם להתחדשות התא המשפחתי – אכילת השה לפי בית אב – תוך גזירת מוות על סמלו הפגאני כאליל מצרים.
המצוות הן אפוא זכר ליציאת מצרים, החוזר כמוטיב מנחה בפרשה זו ובפרשות הבאות. מוטיב חוזר אחר הוא "היום הזה", המסמל את ההתחדשות היומיומית במצוות, כאילו קיבלנו היום את התורה. כאן ועכשיו. הוא הדין להתחדשות הלאומית, כשהזהות היהודית הופכת לחלק בלתי נפרד מהזהות האישית. החירות הלאומית מתורגמת לחירות אינדיבידואלית שהיא כאמור הבסיס לקבלת המצוות.
התפילין של ראש – כנגד המוח – ושל יד שמאל (הזרוע הביצועית, המסמלת את חיי המעשה הכפופים לתורה) המייצג במוח את ההיגיון, מסמלים את השלטת תודעת המצוות על היצרים ועל הרגשות. כמו-כן הם סמל להכפפת השכל האנושי המוגבל להיגיון האלוקי המוחלט.
החושך שקדם לגאולת ישראל ממצרים, בעקבות מכת בכורות, מעצים את תחושת אור הגאולה ותודעתה. השלילה מביאה להכרה בערך הטוב.
הגלות היא אפוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה.