היוזמה הישראלית לשלום ולביטחון באיזורנו

ראשית, מהי היוזמה הסעודית שהתקבלה בפסגת הליגה הערבית בביירות בתאריך 28.3.2002: מתוך שכנוע של מדינות ערב כי פתרון צבאי לסכסוך לא יביא לשלום או יספק ביטחון לצדדים, המועצה: 1. מבקשת מישראל לשקול מחדש את מדיניותה ולהצהיר כי שלום צודק הוא גם בחירתה האסטרטגית. 2. קוראת לישראל לאשר (את הדרישות הבאות): א. נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו מאז שנת 1967, לרבות רמת הגולן הסורית לקווי 4 ביוני 1967, וכן את יתר השטחים הלבנוניים הכבושים בדרום לבנון. ב. מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. ג. הסכמה להקמת מדינה פלשתינית עצמאית וריבונית בשטחים הפלשתינים הכבושים מאז ה-4 ביוני 1967 בגדה המערבית וברצועת עזה, עם מזרח ירושלים כבירתה. 3. בתמורה לכך, מדינות ערב מאשרות את הסעיפים הבאים: א. מחשיבות את הסכסוך הערבי-ישראלי כבא אל קיצו, ונכנסות להסכם שלום עם ישראל, ומספקות ביטחון לכל. ב. מכוננות יחסים נורמליים עם ישראל בהקשר של שלום כולל זה. הרעיון המרכזי במצב הנוכחי ולאור השינויים בעולם ובאיזורנו, ולאור יוזמת השלום הסעודית והמגובה על-ידי מועצת הליגה הערבית, טוב תעשה מדינת ישראל אם תציג בפומבי ובאומץ יוזמת שלום כוללת משלה, ותניח אותה על שולחן הדיונים למשא-ומתן, אכן הגיעה העת לכך.

ההסכם עם הרשות הפלשתינית הבסיס הינו שתי מדינות לשני עמים, והדרך היא הסדר איזורי (הסדר שעשוי לאחר זמן להביא לשלום כולל). הסכם עם הפלשתינים על בסיס גבולות 67' וחילופי שטחים בהסכמה, תוך הבטחת פירוז, כולל חלוקת ירושלים כפי שברק הציע בקמפ-דייוויד ולהלן הפירוט: א. הקמת מדינה פלשתינית על 94%-96% מהגדה המערבית, היא תזכה לרצף טריטוריאלי באמצעות "מסדרון בטוח" כאשר מדינת ישראל תספח משטח זה את גושי ההתיישבות הגדולים בלבד, בתוספת חילופי שטחים של 1%-3% בקו הירוק. וכן ריבונות פלשתינית - משותפת עם החמאס על כל שטחי רצועת עזה. ב. שאר ההתנחלויות יפונו באופן סופי ותושביהן יחזרו למדינת ישראל. ג. בנוסף, יהיה "מעבר בטוח" שיחבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה באמצעות כבישים עיליים ותת-קרקעיים כדי לאפשר רצף שלטוני טריטוריאלי. ד. כוח בינלאומי יופקד על הביטחון לאורך הגבול עם ירדן. ה. ישראל תוותר על ריבונותה בבקעת הירדן. אולם, נסיגתה ממנה תהיה הדרגתית מטעמי ביטחון: בין היתר היא תחזיק צבא בבקעת הירדן למשך 10 שנים. ו. חלוקה אתנית של ירושלים: השכונות הערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלשתינית והיהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. ז. תהיה ריבונות פלשתינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי או לחילופין, המקומות הקדושים (האגן הקדוש) יועברו לניהול והסדרה של רשות בינלאומית שתפקח על הגישה למקומות האלה ותבטיח שמאמיני שלושת הדתות יוכלו לקיים את אמונתם ללא הפרעה. ח. זכות השיבה לא תתממש באופן חופשי בישראל, וייאמר כי לפלשתינים זכות שיבה לביתם הלאומי בלבד. ט. המדינה הפלשתינית תחזיק כוחות שיטור בלבד וללא נשק כבד כמו: טנקים, מטוסים וטילים זאת למשך 25 שנה מתחילת ההסדר. ויהיה הסכם ברית הגנה בין הרשות הפלשתינית לבין מדינת ישראל אשר תגן עליה מאויבים מבחוץ. י. המדינה הפלשתינית תבנה עצמה כלכלית בסיוע מדינות ערב והקהילה הבינלאומית, היא תבנה נמל אוויר ותהיה בקשר עם העולם התיכון כאשר יינתן לה קשר לים התיכון ולים סוף באמצעות נמלי מדינת ישראל ונמל שייבנה בעזה. יא. החתימה על ההסכם תציין את תום הסכסוך לתמיד. ההסדר עם החמאס ברצועת עזה רצועת עזה מוזכרת לפעמים כאזור הצפוף ביותר בעולם - 1.5 מיליון נפש חיים על שטח של 360 קמ"ר, כ-5,000 בני אדם על קילומטר מרובע אחד. אבל בסינגפור למשל, צפיפות האוכלוסין גדולה בהרבה - על שטח של 700 קמ"ר גרים כ-4.4 מיליון נפש (6,500 לקמ"ר) וראו איך הם חיים ברווחה. המלחמה בעזה גרמה להרס ולליבוי השנאה, אך זאת גם הזדמנות לתעל את האנרגיות של העם הפלשתיני לערוץ שונה בתכלית עם מערך הסברה כיאות. הבסיס להסכם הינו שהחמאס והרשות הפלשתינית יחדשו ימיהם כקדם, ויכרתו ברית של שיתוף פעולה הדוק כיישות פלשתינית אחת. רצועת עזה תחובר לגדה באמצעות כבישים תת-קרקעיים או עיליים כ"מסדרון המעבר הבטוח". כעת יש להפגין ולהפעיל בעזה נדיבות של מנצחים - "תוכנית מרשל" לעזה, בסיוע מדינות העולם החופשי ובתמיכת ישראל, גם הם יקימו ישות כלכלית עצמאית ביחד עם הרשות הפלשתינית, יבנו שדה תעופה ונמל ימי בעזה וכך יאפשר להם קשר עם העולם. חלק מהמעברים ייפתחו בשותפות פיקוח עם הרשות הפלשתינית, וחלקם באחריות המצרים, וחלקם בפיקוח בינלאומי, תהיה תנועה של עובדים למטרות פרנסה לישראל ולגדה המערבית ויהיו שנות שגשוג ופריחה כלכלית לרווחת תושבי רצועת עזה כדוגמת סינגפור. בתמורה לכך, החמאס יזנח את דרך הטרור כאמצעי לגיטימי להשגת מטרתו והיא השמדת מדינת ישראל. לא יהיה, אלא מאבק בדרכים מדיניות בלבד והחמאס יתחייב להסכם רגיעה של 50 שנה. לזאת יידרש לחץ בינלאומי כבד על החמאס לרבות מדינות הליגה הערביות. אם החמאס יסכים לדרך זו, יהיה זה טוב לכל הצדדים המעורבים. הסכם שלום עם סוריה הסכם שלום עם סוריה בסיוע ובתמיכת ארה"ב והקהילה הבינלאומית יכלול: הינתקות מציר הרשע אירן, קוריאה הצפונית ודומותיהן, התחייבות שלא לפתח נשק גרעיני, לזנוח את דרך ההתנגדות ושימוש בטרור כזכות לגיטימית, גירוש הנהגות ארגוני הטרור מתחומה, נרמול היחסים בין שתי המדינות, החלפת שגרירים, הקמה ופיתוח של קשרי מסחר וכלכלה, קיום הסדרי חלוקת המים, הקמת פרויקטים כלכליים משותפים, והפנמה שהסדר זה - מישכו יהיה שנים רבות - כדי שהזמן ינמיך את חומת האיבה והשנאה שנוצרו מאז הקמת המדינה בין שתי המדינות. בתמורה לכך, תבצע ישראל בהדרגה במהלך שנות ההסכם הרבות, ירידה לקווי 4 ביוני 67' לא כולל קו המים בכנרת, תוך הבטחת פירוז עמוק וסידורי ביטחון נאותים בפיקוח בינלאומי. ובכך הצדדים מאשרים כי בהסכם שיוצר מצב המלחמה בין ישראל לסוריה, הגיע לקיצו ואינו קיים. ההסכם עם לבנון מאחר שלבנון כבר הודיעה בעבר, שהיא תהיה המדינה האחרונה שתכרות הסכם שלום עם מדינת ישראל, אזי אחרי ההסכם עם סוריה תהיה זאת לבנון, ויש להניח שבעידודה של סוריה, ייעשה דיון בנקודות שבמחלוקת כגון: חוות שבעא, כפר רג'אר ויוסכמו הדברים השנויים במחלוקת ביחד עם הסורים ובאמצעות גורם בינלאומי. בהסדר זה ייקבע, שפגיעה יזומה מצד ארגון חיזבאללה בריבונות מדינת ישראל, תראה האחרונה את לבנון כאחראית לכך. בהסדר זה, הצדדים מסכימים ומתחייבים לכבד את ריבונותו, עצמאותו המדינית ושלמותו הטריטוריאלית, כל אחד של זולתו. הם רואים את הגבול הבינלאומי הקיים בין ישראל ובין לבנון כאסור בפגיעה. הצדדים מאשרים כי בהסדר זה, מצב המלחמה בין ישראל ובין לבנון הגיע לקיצו ואינו קיים עוד.

ראוי לציין, כי על כל ראש ממשלה ועל כל ממשלה שתיבחר מוטלת החובה לנסות להרחיב את מעגל השלום בין מדינת ישראל לשכנותיה, תוך שמירה על אינטרסים חיוניים למדינה והשגת תמורה הולמת לטווח ארוך. ההסדר עם מדינת לבנון יסגור את מעגל האיבה בינינו לבין שאר שכנינו: מצרים, ירדן, סוריה, הרשות הפלשתינית והחמאס בדרום. וזו הערובה לביטחונה של מדינת ישראל. אך כל זאת מחייב בהסדרים של ארה"ב והקהילה הבינלאומית עם אירן בניצוח האו"ם. הצעת פתרון כולל זה, לא רק תשנה את מעמדנו באזור ואת הגיבוי הבינלאומי, היא אפילו עשויה בתמיכת ארה"ב והקהילה הבינלאומית לתרום לשינוי מעמדנו מול אירן וליצור ברית כוללת עם המדינות הערביות המתונות ובראשן מצרים. הסכם השלום המוצע הוא בגדר סיכון מחושב. צה"ל, שהוכיח לנו את עוצמתו במבצע "עופרת יצוקה", ודאי יוכל להבטיח, ולאורך זמן, שהוא לא יופר בכוח על-ידי מי מיריבינו. לחילופין, אי הגעה להסדר שלום כולל, תביא למצב בו תתאפשר פתיחת פעולות איבה ואו מלחמה באחת הגזרות, או מלחמה כוללת בכולן בעתיד לבוא הנראה לעין. הבוחר הישראלי צריך גם לדעת, בעומדו מאחרי הפרגוד להצביע, שממשל אובמה והקהילה הבינלאומית יגלו כעת, ויותר מתמיד, חוסר סובלנות להקמת מאחזים לא חוקיים, לבנייה בהתנחלויות ולצעדים כמו סגרים ומחסומים, הפוגעים באוכלוסיה הפלשתינית, וינסה לקדם בכל כוחו את פתרון שתי המדינות לשני עמים. להווה ידוע לכולנו שאם מממשלה ימנית תתעמת עם ארה"ב והקהילה הבינלאומית אזי נדון לבידוד וחרם שיפגע גם בעוצמתנו הצבאית, ואם לא נתעמת עימם, נראה שייווצר קרע בעם, עם כל חוגי הימין ומריבות פנימיות שגם יחלישו אותנו. מהלכה למעשה

• ראשית, מיד אחרי הבחירות, שלושת מנהיגי המפלגות הגדולות נדרשים לשלב ידיים וחייבים להקים ממשלת חירום לאומית על בסיס מצע של יוזמת השלום הישראלית.

• הממשלה החדשה תעבד, תידון ותניח על שולחן הדיונים המדיניים הבינלאומיים, בגלוי ובאומץ, את הצעת מדינת ישראל להסכם שלום כולל באזור המזרח התיכון, ותוכיח בכך שישראל שוחרת לשלום.

• טוב תעשה ישראל שהיא אשר תוביל את יוזמת השלום לפני שיוזמה אחרת ולא טובה לישראל תיאכף עליה.

• טוב יהיה לקבל גיבוי ותיאום עם האמריקנים ומדינות אירופה ליוזמת השלום הישראלית.

• בכל מקרה, ברור שיידרש משאל-עם, וטוב ייעשה אם יקודם החוק בעניין זה.