נסעתם לטורקיה? נפצעתם? תתבעו בארץ!

לא כל טיול לחו"ל מסתיים בטוב. לפעמים, הדברים המפתיעים ביותר, מתרחשים דווקא במקומות היפים ביותר. כך היה לאזרח ישראלי, אשר הגיע לאתר נופש יוקרתי בטורקיה, וקיווה להעביר את החופשה בין בריכה, קניות ואוכל. אלא שביום 10.8.2008, נחבל האזרח עת שהה במלון, ועתה ביקש לתבוע פיצויים בגין נזקי הגוף. לאחר גיבוש טיעוניו, החליט האזרח הישראלי לתבוע את החברה הטורקית בישראל, ולא במקום מושבה הקבוע. בהתאם, הוא העביר את כתב התביעה לחברה ישראלית, אשר מוכרת כחברה-בת של הנתבעת העיקרית, וכל זאת - בהתאם לתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המשיבות, שש במספר, מיהרו והגישו לבית משפט השלום, בקשה למחיקת תביעתו של המבקש על הסף, כשבפיהן שתי טענות עיקריות: האחת - כתב התביעה לא נמסר להן כדין, ומשלא התבקשה המצאה מחוץ לתחום, לא רכש בית משפט בישראל סמכות לדון בתובענה; והשנייה - כי בית המשפט בישראל אינו "הפורום הנאות" לדון בתובענה. בית משפט השלום דחה את טענות המשיבות, ואישר את ההמצאה, כפי שבוצעה תחילה. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, התקבלה טענת המערערים ומכאן שנקבע כי הגשת התביעה הייתה "שלא כדין". אלא שהאזרח הישראלי לא נכנע; הוא פנה לבית המשפט העליון, אשר אישר להעניק רשות ערעור, ולדון בבקשה על-פי הרשות שניתנה. פסק הדין, אשר ניתן על-ידי כבוד השופט י' דנציגר, מחדד פעם נוספת, עיקרון משפטי חשוב, אשר רלוונטי לישראלים רבים המעוניינים לתבוע חברות תיירות זרות בבתי משפט ישראלים. ביריעתו הקצרה, הוא אף מתייחס באופן נקודתי ליחסים המשפטיים שנוצרים בין חברות טורקיות ובין מתקשרים ישראלים. החוק מול הפרשנות אם כן, מה בדיוק קובע החוק? ומתי מתבצעת מסירה של כתב תביעה כדין? תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "הייתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בית דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". ובמילים אחרות: רוצים לתבוע חברה זרה, אשר מקום מושבה אינו באזור השיפוט של מדינת ישראל? מספיק יהיה באם תגישו את כתב התביעה ל"מנהל" או "מורשה" מטעמה, אשר אותה שעה פועל ככזה בישראל, על-מנת שתצאו ידי חובה, ותוכרו כמי שהמציאו את התביעה כדין. עם השנים, נדרשו בתי המשפט בישראל לשאלת הפרשנות של המושג "מורשה" ו"מנהל". ככלל, התגבשה מגמה המנסה להתאים עצמה למציאות המודרנית שבה העברת מידע הינה זמינה וקלה לביצוע. כך לדוגמה, בפס"ד בעניין טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) (רע"א 2652/94), אשר נסיבותיו דומות למקרה דנן, קבע כבוד השופט לוין כי: "...אין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח, אלא המבחן הקובע לשאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו... בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו". בית המשפט העליון הכריע בענייננו, כי החלטתו המקורית של בית משפט השלום - היא הנכונה לנסיבות המקרה, ופירש את היחסים בין חברת-הבת בישראל ובין הקונצרן הטורקי, כ"יחסים עם קשר בעל דרגת אינטנסיביות גבוהה", אשר מאפשר להניח כי הנציגה הישראלית תעביר לידיעתם של הטורקים את כתבי בית הדין אשר הומצאו נגדה. על-פי פרשנות הפסיקה העדכנית, לא די בקיומו של "מורשה" בשטח ישראל, אשר בינו ובין החברה הזרה אין ולא כלום. בפועל, נדרש כאמור, כי בין הצדדים יתקיים קשר מהותי, אינטנסיבי, אשר על בסיסו ניתן להניח כי יתממש רציונאל ההמצאה העומד בבסיס תקנה 482. "הפורום הנאות": בית משפט טורקי או בית משפט ישראלי ככלל, לאחר שבוצעה המצאה כדין לנתבע הזר, על השופט לשקול האם בית משפט בישראל הינו "הפורום הנאות" לניהול התביעה, כאשר הנטל להוכיח כי בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, מונח לפתחו של הנתבע. בפועל, מציגים בתי המשפט שלושה מבחנים, המשמשים לצורך בחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או שמא פורום זר כלשהו, הוא הפורום הנאות לדון בתובענה: (1) איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך. (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שהתגלע ביניהם. (3) שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה. הנה כי כן, האם ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעות נגד חברת תיירות טורקית? השופט דנציגר עונה על השאלה בחיוב. לדבריו, ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים לבין עצמם ובינם לבין פרטים במדינות שונות גדל, הציפייה הסבירה של אותם גופים היא כי הם עלולים להיתבע באחת מן המדינות בהן הם פועלים. גוף מסחרי אשר פועל מול גורמים שונים בעולם, כך כותב השופט, לוקח במסגרת שיקולי הכדאיות הכלכליים לפעילותו במדינה פלונית את הסיכון כי ייתבע בה לדין. הדברים נכונים הן באשר לחברות בינלאומיות הפועלות בישראל והן באשר לחברות ישראליות הפועלות בחו"ל. לשיטתו, במקרה שלפנינו, המשיבה הראשונה הינה קונצרן תיירות בינלאומי, אשר משווק שירותי תיירות למקומות שונים בעולם, ומשכך, סבר השופט דנציגר, כי לנוכח נפח הפעילות הבינלאומי הגדול שאותו מנהלת המשיבה 1 - הסיכון כי תיתבע לדין באחת מן המדינות בהן היא פועלת - הינו צפוי. בפסק דינו, המשתרע על פני שישה עמודים, הדגיש השופט דנציגר כי ניתן לומר שלאור היותה של טורקיה יעד תיירותי פופולרי עבור ישראלים רבים, ישנו אינטרס לפורום הישראלי להקל על ישראלים אשר נפגעים במסגרת טיוליהם בטורקיה ולאפשר להם לתבוע את נזקיהם במסגרת הפורום הישראלי. השופט דנציגר הוסיף, בין היתר, כי כיום המגמה הינה לצמצם את קשת המקרים בהם ייעתר בית המשפט לטענת פורום בלתי נאות. ואכן, בעבר, עמדו בפני נתבעים שהיו נדרשים להליכים בפורום זר, מחסומים גבוהים בבואם לנהל הליכים משפטיים במדינה זרה. אולם בימינו, סבר כבוד השופט, נראה כי עם ההתפתחות באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת בין מדינות, פוחתת במידה רבה אי-הנוחות הכרוכה בהתדיינות בפורום זר. לסיכומו של דבר, אם ארזתם מזוודות, הגעתם לאתר הנופש, ובדרך קרה גם הבלתי צפוי - דעו לכם כי אין צורך להפליג עד מעבר לים כדי לתבוע זכויותיכם בדין. על התובע לאתר בישראל את הגורם אשר עשוי לענות על הקריטריונים שהציבה הפסיקה לעניין פרשנות המצאת כתב התביעה, ובכך להגישו קרוב לביתו. במציאות הפרשנית דהיום, סביר להניח כי בית המשפט בישראל, גם לנוכח הערותיו הברורות של השופט דנציגר, יטה לרכוש סמכות דיונית לעניין, ויכריע לטובת הפורום המקומי.