מעצרים מנהליים גם בתוך הקו הירוק

אשפוז כפוי הוא מסוכן לדמוקרטיה (ולא רק לחירותם של הפרטים המהווים קורבן לאקט דרקוני זה), משום שהוא סותר סתירה בוטה את שני עקרונות היסוד אשר מאפיינים כל משטר דמוקרטי באשר הוא ביחסו לאזרחים: עיקרון החוקיות וחזקת החפות. עיקרון החוקיות קובע כי בכדי לשלול חירות יסוד מאזרח, על הפרמטר לשלילת החירות להיות ברור וניתן להגדרה מדויקת, וזאת בכדי שאזרחים יוכלו לערער על החלטה שלטונית אשר שוללת חירותם על סמך פרמטר שכזה. כל אזרח יכול להתקומם כנגד טענה ולפיה "ביום X, בשעה X במקום X ביצע עבירת גניבה", תוך שהטענה מפרטת את טיב מעשיו, את החנות או הבית אליהם פרץ, את הכלים בהם השתמש ואת הדברים שאותם נטל ללא רשות. לעומת זאת, אף אזרח אינו יכול להתקומם כנגד טענה שהוא "מסוכן" או "חולה נפש". טענות אלו מעורפלות למדי, ועל כן אינן מאפשרות לאזרח אשר הרשות מייחסת לו 'תכונות' אלו – להעלות טענות נגדיות או לסתור זאת. דומה הדבר לשלטון קומוניסטי אשר טוען כלפי האזרח כי הוא "לא נאמן" או "בעל מחשבות רעות כנגד השלטון". כיצד, איפה, ניתן לסתור או להזים טענות מסוג זה? עיקרון החוקיות נועד להגן על אזרח מפני סיטואציה שבה תישלל חירותו על סמך פרמטרים עמומים אשר לא ניתן להזימם או להגיב להם. החוק אשר מאפשר אשפוזים בכפייה בישראל, הוא חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, מאפשר לשלול (בדרך הקשה ממעצר) חירות של אדם אשר מתויג כ"חולה נפש" באם הוא "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". קרי, אין כל הגדרה מדויקת לטיב הסיכון. עד כמה פרמטרים עמומים לשלילת חירות יכולים להיות מסוכנים לחירות ניתן ללמוד מהאופן שבו ועדות פסיכיאטריות ו/או בתי משפט נמקו את שלילת חירותם השרירותית של מי שקוטלגו כ"חולי נפש": כך לדוגמא באחת הפרשות (ע"ש (ת"א) 1143/05 פלוני נ' היועמ"ש (טרם פורסם, ניתן ב 23.06.05)) נקבעה מסוכנותו של העורר באופן סתמי ("יש מסוכנות לעצמו בעיקר ובמידה פחותה לאחרים"), ללא שהוצג ולו ממצא עובדתי אחד אשר מפרש מסוכנות זו. במקרה אחר של צעירה אשר טענה שהוריה מתעללים בה (ע"ש 1057/05 פלונית נ' היועמ"ש (טרם פורסם, ניתן ביום 4.4.05)), התעלמה האינסטנציה השיפוטית מטענה זו, היות ודובר במי שתויגה כ"חולת נפש" על כל הסטראוטיפים המשתמעים מכך (קרי, שכל מה שתאמר לא יחשב אלא כ"סמפטום" ל"מחלתה" ועל כן אין להאזין לדבריה). אותה צעירה עשתה ככל יכולתה שלא להימצא בביתה, והסתובבה ברחובות או לנה אצל חברותיה. שוטטותה ברחובות, שוטטות אשר ניתן כאמור לפי ההגיון לייחס לטענתה (הסבירה מאד) כי הוריה מתעללים בה הוצגה כ"סכנה לעצמה" שכן "היא עלולה ליפול לניצול" . המסוכנות לזולתה עוגנה ב"ממצא" אחד: נסיונה להדוף את אימה אשר פרצה לחדרה ללא רשותה, התנהגות אשר לולא דובר בצעירה אשר הוגדרה 'חולת נפש' הייתה חוסה תחת ההגנה שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאפשרת לאדם להדוף את מי שפולש למקרקעיו, או תחת הגנת זוטי דברים במשפט הפלילי (ס' 34יז לחוק העונשין, התשל"ז – 1977) או האזרחי (ס' 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). במקרה אחר (ע"ש 384/00 (ת"א) פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, דינים מחוזי, כרך לג(1) 598) נומקה הארכת אשפוז כפוי של אדם כך: "מסתכסך עם מטופלים אחרים מה שמזמין תוקפנות כלפיו". קריטריונים עמומים לשלילת חירות מובילים, אם כן, לעילות כליאה אבסורדיות וקפקאיות. לכך יש להוסיף את העובדה ולפיה אנשים אשר מתויגים כ"חולי נפש" נכלאים ללא שביצעו כל עבירה, על סמך השערות בדבר "מסוכנות עתידית", וקיבלתם מערכת כליאה אשר הקריטריונים להפעלתה דומים לקריטריוני שלילת החירות שבחשוכים שבמשטרים.

אחת לכמה זמן מתפרסמות בעיתונות כותרות אשר מתריעות על אשפוזים שרירותיים בכפייה. כך למשל פורסמה בשנת 1996 כתבה במוסף 24 שעות של 'ידיעות אחרונות' תחת הכותרת "אדם קם בבוקר ומגלה שעשו ממנו פסיכי" (רחל סופר, "אדם קם בבוקר ומגלה שעשו ממנו פסיכי", ידיעות אחרונות, 28.01.1996). מתוך הכתבה עולה כי סכסוכי שכנים או בני משפחה עלולים להוביל לפניה של אחד הצדדים בתלונה לפסיכיאטר המחוזי, כאשר הצד השני לסכסוך ימצא את עצמו, ללא התראה, מובל בידי שני גברתנים לבית חולים פסיכיאטרי, או כלשון הכתבה: מ' הסתכסך עם דיירים בבניין. "בשעות הערב התפרצו לביתי שני בריונים ללא מדים. הם היו ז'לובים מוזנחים ולא מגולחים, וסירבו להציג תג או תעודה. הם אמרו לי שפסיכיאטר מטפל בי משום שאני חולה נפש וסובל מסכיזופרניה ומפארנויה, ולכן באו לקחת אותי להמשך בדיקה בהוראת הפסיכיאטר המחוזי. ניסיתי להתקשר למשטרה. זו הייתה הרגשה איומה: אני עומד בביתי שלי, מנסה להתקשר מהטלפון שלי, ואדם זר לחלוטין חמוש באקדח מתנפל עלי מאחור ולא מאפשר לי להתקשר. התנהל בינינו עימות פיזי. השניים גררו אותי, תוך בעיטות וחבטות בכל הגוף, למכונית מסחרית שהמתינה ברחוב". הכתבה הציגה זאת כחריג לכלל, כטעות של המערכת, ולא כך היא. כאשר חוק מאפשר שלילת חירות אדם "בצורה הקשה והכואבת ביותר" על בסיס קריטריונים עמומים, אשר כל אחד יכול ליצוק לתוכם "מה שרק מתחשק לו", תוצאה כפי שהוצגה בכתבה זו אינה "תקלה במערכת" אלא פועל יוצא של חוקי המערכת, אשר מאפשרים, כאמור, שלילת חירות על סמך קריטריונים עמומים.

גם המונח 'מחלת נפש' הוא מעורפל, ומהווה סל קיבול לעולם הערכים הסובייקטיבי של המאבחן ולתפיסות בדבר "נכון" ו"לא נכון" חברתי. במאה ה 19 נשים אשר גילו עצמאות מחשבתית וקיוו להשכיל וללמוד, ולצאת מד' אמות מה שתוכנן עבורן (רקמה, סריגה, נגינה בפסנתר ונישואין לגבר ממשפחה מיוחסת) הוגדרו כלוקות ב"אי שפיות מוסרית". באותה תקופה הוגדרו עבדים שחורים אשר ברחו מאדוניהם כלוקים במחלת נפש בשם "דרפטומניה". עד לא מזמן הומוסקסואלים הוגדרו כ'חולי נפש'. הגדרה זו בוטלה אך ורק משום שההומואים והלסביות התאגדו ונאבקו, מה שמוכיח יותר מכל כי תיוג פסיכיאטרי הינו פרי נורמות חברתיות יותר משהוא פרי פרמטרים "רפואיים" מדויקים (למעשה ההגדרה הפסיכיאטרית אינה עומדת כלל במבחנים של תקיפות ואכיפות ועל כן אינה יכולה להכנס לקטגוריה של "מדע"). לא מזמן כינה אלי ישי את ההומואים והלסביות "חולי נפש" (והמליץ לפוטרם מן השירות הצבאי בפרופיל 21). בתגובה השיבו לו חברי מר"ץ כי "הוא עצמו צריך להיבדק" וכי "משהו לא בסדר אצלו". השימוש בקטלוג הפסיכיאטרי לצורך השתקת דיעות פוליטיות שאינן נראות לך, מעיד יותר מאלף עדים כי הקטלוג הפסיכיאטרי אינו מדעי, אלא ניסיון לעגן באופן פסאדו מדעי נורמות חברתיות, ולהשתיק התנהגויות חברתיות אשר אינן נראות למאן דהו. היעלה על הדעת כי חבר כנסת ישתיק חבר כנסת אחר במילים "אתה חולה בסוכרת/יש לך בקע בחוליות הגב"? כמובן שלא. כי סכרת היא מחלה אשר ניתנת לאומדן מדויק (באמצעות מדידה מדויקת של רמות הסוכר בדם), כך גם בקע בגב. מחלות אמיתיות נשארות מה שהן, מחלות, ואינן משמשות לניגוח פוליטי של יריבים (לא משנה מאיזו עמדה). השימוש בקטלוג הפסיכיאטרי לצורך השתקת דיעות נוגדות מעיד כאלף עדים, כאמור, על האופן שבו ניסיון לכפות נורמות חברתיות מוצא לו עוגן ב"כאילו מדע" (אגב, בראשית המאה העשרים מאות אלפי עניים בארצות הברית עוקרו בשל היותם 'מורונים' ו'אימבצילים', עניין שנתברר כפסאדו מדעי בסופו של יום). הגם שלא ניתן לחלוק על כך שישנם אנשים אשר בבירור איבדו קשר עם המציאות, היכולת לשלול חירות אדם ללא הליך ראיות מסודר, ועל סמכו של קריטריון "תלוי אופנה" כ"מחלת נפש" – מסכנת את דמותה של מדינת ישראל כמדינת שלטון חוק.

הנה אם כן, החוק המסדיר אשפוזים בכפייה בישראל מנוגד לעקרון החוקיות, אשר דורש שכאשר רשות שוללת חירות מאדם, היא תעשה זאת על סמך פרמטרים ברורים, וזאת משום שהוא מאפשר שלילת חירות על סמך פרמטרים עמומים שהם "מסוכנות" ו"מחלה". החוק הזה מנוגד גם לערך יסוד חשוב נוסף בחברה דמוקרטית: חזקת החפות. קצב, לדוגמא, לא הועמד עדיין לדין למרות עדויות של נשים רבות מספור, מזמנים שונים, ממשרדי ממשלה שונים, כי הוא ביצע בהן מעשים מיניים בכפייה, בניגוד לרצונן. הוא אינו מועמד לדין למרות העדויות הרבות שכן במדינה דמוקרטית כל אדם חף מפשע עד שמוכח אחרת. כל אדם? לא אם אותו אדם, כאמור, מתויג כ"חולה נפש": החוק אשר מאפשר אשפוזים בכפייה במדינת ישראל מאפשר את שלילת חירותו של אדם אשר מקוטלג כחולה נפש, אם הוא "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי", כלומר בלשון עתיד. בעוד עבריין, ולו הנתעב ביותר, אשר חשוד במעשים של רצח ואונס, לא ישב בכלא יום אחד, אלא אם כן הוכח מעבר לכל ספק סביר כי ביצע את המיוחס לו לאחר משפט ארוך, אם אדם מוגדר כ"חולה נפש" – ניתן לשלול חירותו על סמך מעשה משוער אשר הוא "עלול" (או שלא), לבצע כביכול בעתיד. שלילת חירות על סמך פרמטרים עמומים, ואו על סמך אירוע עתידי שהוא אך ורק בגדר השערה, הינה המאפיין המובהק של משטרים טוטליטרים. שלילת החירות בתוככי הקו הירוק ממי שמתויגים כ"חולי נפש" עולה בהיקפה פי עשר, לפחות, על היקף שלילת החירות של פלשתינים במעצרים מנהליים.

רופאים לזכויות אדם, אשר נלחמים בהפרת זכויות של פלשתינים בידי צה"ל בשטחי עזה והגדה, ובפגיעה בזכותם של עובדים זרים לקבל טיפול בתוככי הקו הירוק (נושאים ראויים כשלעצמם) אינם פוצים פה על האופן שבו מפרים עמיתיהם זכויות אדם בתוככי הקו הירוק, הגם שהיקפם של המעצרים המנהליים הפסיכיאטרים, עולה עשרות מונים על היקף המעצרים המנהליים של פלשתינים בשטחי הגדה המערבית. אולי משום שלא מדובר בנושא כה סקסי, או שכרוך בהשמצת ישראל כפי שמעצרם המנהלי של פלשתינים הוא (וזאת מבלי להקל ראש חלילה בחומרה שבמעצר מנהלי, באשר הוא, גם לפלשתינים)?