לאחר שישים שנות עצמאות עדיין מתנהלת מדינת ישראל כבאזר טורקי או כסרט בוליוודי מן הסוג הירוד ביותר.
הגאווה בדמוקרטיה התחלפה לה בתחושת בלבול מבוכה ומבולקה, ונראה כי איננו יודעים לנהל את עצמנו, וכי כמו בכל תחומי חיינו, הכאוס שולט שליטה מלאה במהלכינו.
המפלגה הגדולה ביותר היא המפסידה, ואילו המפלגה המדורגת מתחתיה טוענת לכתר, ושתיהן גם יחד מחכות למוצא פיו של ראש מפלגה, אשר כלל לא ברור באם יוכל, נוכח החשדות כלפיו, להשתתף באיזושהי קואליציה. ואם כן, אזי בתפקיד יחסית זוטר, אך ודאי שלא בכיר. אם יצטרף למפלגת ימין, תהא זו שאלה של זמן, עד אשר החרדים ידחקוהו החוצה. אם יצטרף למפלגת המרכז, יפרוש ממנה חיש מהר עקב חילוקי דעות פוליטים-מדיניים, וכך יוצא, כי שתי המפלגות הגדולות מחכות למפלגה השלישית אשר אינה יודעת כיצד להחליט, ועד כמה שהן תלויות בה, היא צפויה להיכשל בכל החלטה אשר תקבל.
ח"כ שלום מן הליכוד, טען כי אין שום פסול בחבירה אל מפלגה אשר כנגד ראשה מתקיימות חקירות משטרה כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום. אם כך, מדוע זה חתרו כולם להדיח מכסאו ראש ממשלה מכהן? האם לא ניתן היה לסיים את הקדנציה, לחסוך מיליארדי שקלים למדינה, ולחכות עד למועד הבחירות הקבוע בחוק?
במצב עניינים אומלל זה, כאשר מדינת ישראל מאבדת עצמה לדעת בבחירות חוזרות ונשנות, נראה כי האיום האירני מתגמד אל נוכח הסכנה שבה מתפרקת אל מול עינינו השילדה השלטונית של מדינת ישראל, והיא הופכת מהר מאוד למדינה השרויה על סף אנרכיה. אז מי אמר שהיה זה רעיון מוצלח לסלק מכאן את הבריטים, אדרבא, החזירו אותם, רק המנדט שלהם עשוי להצילנו!