נפל דבר בישראל - השמאל התמוטט. המפלגה שבנתה את המדינה, יחד עם בת בריתה מר"צ, הפכו להיות גורם כמעט שולי וחסר השפעה בכנסת הבאה. ליברמן כמעט משתווה לשתי המפלגות הללו גם יחד. בשמאל המומים ולא מבינים כיצד קרה שהחברה הישראלית הפנתה את גבה למפלגות הותיקות.
הטענה לגבי מפלגת העבודה היא שהאשמה מוטלת על היו"ר שלה, אהוד ברק, שרץ והריץ אחרים לתפוס כיסאות בכל ממשלה שקמה בעשור האחרון. הטענה הזאת איננה נכונה. מפלגת העבודה לא קיבלה 13 מנטים בגלל טעויותיו של אהוד ברק. להפך, היא קיבלה מספר גבוה של מנדטים (יחסית, כמובן) בזכות אהוד ברק. הסקרים הראו שמפלגת העבודה אמורה לקבל מספר חד ספרתי של מנדטים. בזכות ברק והצלחתו בתפקיד כשר הביטחון, מפלגת העבודה טיפסה בכמה מנדטים.
הישראלים לא בחרו בתנועת העבודה בגלל שרובם מרגישים שהמציאות שבה העם הישראלי נתון היא פועל יוצא של מלאכת מפלגת העבודה. יכול להיות שרוב הציבור (כולל חלק ניכר מהמפלגות) קיבלו את תפישת העבודה בדבר הצורך בשתי מדינות לשני עמים, אבל המציאות בה לפני כ-15 שנה לא היו במדינת ישראל קסאמים ולא מחבלים מתאבדים ושאהידים ולא הייתה פה מדינת חמאסטן, גרמה לכך שכל האשמה תיפול על אלו שהביאו את המציאות הזאת: מפלגת העבודה.
לא הדיבורים על מדינת רווחה ומפלגת סוציאל דמוקרטי, ולא הנהירה של מפלגת העבודה לשלטון, אלא חוסר רלוונטיות אידיאולוגית. הישראלים לא באמת מאמינים ברעיון הבסיסי של שתי מדינות לשני עמים. וככל שעובר הזמן וחוסר הביטחון גובר, הם מתחילים לפקפק ברעיון הפוליטי היסודי של מפלגת העבודה, ולכן היא מצטמקת מבחירות לבחירות.
אותו דבר לגבי "האחות הקטנה", מר"צ. הם איבדו את הרלוונטיות האידיאולוגית. אבל אצל מר"צ יש גם את הנקודה של איבוד המגע עם הציבור הישראלי.
ישראלים לא אוהבים שמתנשאים עליהם ומטיפים להם מוסר צדקני. מר"צ הפכה להיות המפלגה הכי לא ברורה בכנסת הקודמת. ניקח למשל את הוגי הדעות של מר"צ, הסמלים התרבותיים שלה, הסופרים עמוס עוז וא.ב יהושע. בתחילת המבצע בעזה שניהם כתבו מאמרים נוקבים בדבר הצורך המוסרי והביטחוני להגיב על הטרור הפלשתיני. אבל ככל שעבר הזמן, נזכרו הסופרים שהם גם אנשים יפים ותרבותיים, ולא מתאים להם להיות ממצדיקי המבצע. אחרי כמה ימים, הם הפכו להיות ממתנגדי המבצע.
הציבור הישראלי בחושיו המחודדים קלט שיש פה זיוף מסוים. אם המבצע מוסרי בתחילתו, הוא מוסרי גם אחר כך. אם הוא לא מוסרי, אז אנא מכם, תתנגדו מההתחלה. אנשי מר"צ ידעו שלא הייתה ברירה ומדינת ישראל הייתה חייבת להגיב לירי הפלשתינים, אבל הם היו חייבים להראות לציבור שהם לא ששים אלי קרב, כי אחרי הכל, מבצע בעזה מבהיר לציבור הישראלי, בפעם המי יודע כמה, שהרעיון האידיאולוגי-פוליטי-מדיני של השמאל, רחוק-רחוק מהמציאות. מר"צ נשארה עם ההטפה, הצדקנות והחנופה.
המבצע בעזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של מר"צ. מי שכן זכה לתמיכה בקרב הצעירים מהשמאל הם אנשי חד"ש, שהראו אידיאולוגיה ברורה ולא זיגזגו לשום מקום. אבל לכולם ברור, שלמוחמד בראכה אין את אותה השפעה שיש לאנשי מר"צ על החברה הישראלית, ולכן זה לא משנה שחד"ש שמרו על כוחם; השמאל הציוני איבד את זה.